מה נשתנה, אפריל 2008

אין נחמה. האנשים של ישיבת הרב אמרו ל"נבחרי העם" זוזו. לא רוצים אתכם.

אל תבואו לנחם.

הנבחרים, לעומת זאת, עטופים ב"חליפת התפקיד", מיהרו לרצות לבוא לנחם, לא מבינים שבשביל האנשים (הציבור) התפקיד שלהם התרוקן מהחליפה שלהם. הם, עם הפרצוף של שלחיות ומילים, מילים, מילים...

והחיים ממשיכים אל תוך תנועות היומיום,

אני חולמת עם הילדה שלי את התחפושת לפורים,

זנב, אוזניים עומדות ומגפיים אדומים. השכול והאבל מן הדרום דרך ירושלים מטפטף כמו הזמן לאגם דמעות.

איך נהיה האגם הזה?

הוא לא אמור להיות על המפה.

מי המהנדס והאדיכל שלו?

בתוך ה"ליצן קטן שלי אולי תרקוד איתי?" מהדהדים לי משפטים של אישה אחת מדהימה, בת 87 (מתוך "הגלויה האחרונה", סרט תעודה שצילם וביים סילבן ביגלאייזן - הבן שלה)

היא אמרה: "שכיבוש זה כיבוש וזהו!"

היא אמרה: "אף מדינה לא חשובה יותר מהילד שלך"

 

ועוד מעט נשאל ביחד סביב הפסח,

מה נשתנה?...

 

 

 

עבור לתוכן העמוד