ללא כותרת - יוני 2008

מדינה שלמה הפכה (לא במודע, בעל כורחה) לקהל פסיבי, שצופה בהצגה- הדרמה של בחיריו נבחריו. אין שום קשר בין תוכן ההצגה לתוכן חייו של הקהל. נדמה ששחקני ההצגה פועלים בינם לבין עצמם, עם עצמם. סומן לקהל לשבת בשקט ולא להפריע.

 

שתי מילים, רק שתי מילים ברורות, חוזרות ומהדהדות לי במוח, שתי מילים שנאמרו ע"י אם שכולה (איבדה את הילד שלה ביום האחרון של המלחמה האחרונה)

היא אמרה:

" זה כואב נקודה."

 

לשכול כולנו מאמינים.

לשלום כבר לא.

 

אז אני לוקחת אויר, מרימה את הראש, והשמים כל כך שלווים עכשיו, גם הטמפרטורות ידידותיות... הטבע מתכנס בחיוך לתוך צבעיו,

כל כך יפה!

עבור לתוכן העמוד