ארבעה פרקים, קצת תיאורים וכמה שאלות - אוגוסט 2008

פרק 1
זמן: לפני שנתיים
(אירוע דוקומנטרי)

מתוך כתבה באחד באחד הערוצים דרך מצלמה ביתית (של מילואימניק מפלוגת מילואים שיצאה ללבנון)
מילואימניק א': העניין, עכשיו, זה לא מה זה החיים
זה איך לשמור על החיים
מילואימניק ב': רואה את הטבעת? התחתנתי לפני שלושה שבועות, אני פה יותר זמן ממה שאני נשוי. מת לחזור הביתה.
מילואימניק ג': טוב שאנחנו עושים את העבודה ולא הילדים שלנו.

אני שואלת אם "לשמור על החיים" זה נקרא לחיות?
לשמור על הקיים, חשוב, אבל לא יצירתי... לא נותן לחשוב שיש עוד אפשרויות. מקבע את הקיםם! את המצב!

פרק 2
זמן: עכשיו

עם ישראל נוסע בטירוף, לאנטליה, החוצה מפה, לאופק אחר.
עם ישראל מזיע ומשתוקק לחיות.


פרק 3
זמן: עכשיו
ופריז מצטלמת מאוד צרפתי, עם סרקוזי וקרלה שלו, מנסים לחפות על "מפגש פסגה" ישראלי סורי מצרי- עייף, לא רלוונטי, לא יצירתי, ממוחזר- כמה עצוב.


פרק 4
זמן: שנתיים אחרי (עכשיו)

ואז- שתיקה. אחר כך דממה. שני ארונות שחורים.
אודי ואלדד- שותקים משם.
דמעה נעקרת בצעקה אילמת מהכי עמוק שיש. אין מה להגיד יותר. תשתקו כולם עכשיו -ש-ק-ט.

והכותרות- ו"שבו בנים" בלי המילה 'הביתה' או 'לגבולם'.
המילה החסרה זרקה אותי לזמן אחר.
זוכרים שפעם היתה מילה כזאת- "מולדת"?
למדנו "מולדת". היה ספר "מולדת". היו שיעורי "מולדת" השתמשנו במילה הזאת. איפה היא היום?

ועכשיו אוגוסט. עם ישראל מזיע מאוד, ממשיך להשתוקק. ומקסימום יהיו "שינויי מזג האויר", יש שיר כזה, לא?
הדמעה שנעקרה, באיחור של שנתיים, נעקרה יחד עם מהות שלמה שנעקרה.
קרנית גולדווסר הולכת לפרק הבא עם אודי. אודי אחר. אודי מת.
ואודי חי אצלה עמוק עמוק...

ואנחנו?
 

נאוה צוקרמן, מנהלת אמנותית

 

 

עבור לתוכן העמוד