כתום. כחול. - אוגוסט 2005

כתום. כחול.

שורף. כל כך שורף באוגוסט הזה.

העיניים שורפות מן המראות וזה נכנס ללב שגם שורף, והגוף.... הרי זה אוגוסט.

יש צדק? אין צדק?

זה רגשי. אנחנו במבחן הרגש.

זה קיצוני. הכל קיצוני.

במגה פיגוע האחרון אצל האנגלים לא ראינו כלום. אם ראינו קצת, היו אלה פנים חתומים. אף פרצוף מיוסר. ראינו גם ניגר ותחבושות. לא צעקה, לא מילה, לא יסורים.

אצלנו מיוסר. הרבה זמן מיוסר

אני "מוגנת" בעיר תל אביב. יש לי שני סרטים על האוטו. מקדימה כחול ומאחור כחול לבן.

כשמדובר באנשים, יש הגיון ואין הגיון באותה נשימה.

השכל יודע.

הלב מרגיש.

קונפליקט נצחי.

הסרטים על האוטו ישארו. אבל ככל שקרב אמצע אוגוסט... הלב. הלב.

מה שכן לימדו אותי החיים זה שמיותר למות.

אבל גם את זה כל אחד מבין אחרת.

למדתי גם שחשוב להיות אדם חושב, חושב עצמאי ועם זכות לבחור.

אבל הארץ שלנו הכניסה את עצמה לכזה פלונטר, שכל המשפטים האלה, ברגע זה, שווים לתחת.

גם אם הכל נכון.

אז נשאר אולי לזכור את העניין של כבוד ועדינות לבן אדם.

מה תזכור הילדה שלי בת ה- 8 מהחופש הגדול של 2005 ?

בטוח היא תזכור שני צבעים: כחול וכתום.

היא אולי תזכור שאמא הייתה בכחולים וגם היא מן הסתם.

מה יזכור ילד בן שמונה מגוש קטיף?

כואב הלב מה שהוא יזכור.

ואחר כך יבוא הסתיו.

 

 

נאוה צוקרמן, מנהלת אמנותית
עבור לתוכן העמוד