מכתב - ספטמבר 2004

מכתב

 

אני מחפשת אנשים.

כל החיים, אני מחפשת עיניים, עיניים של אנשים.

מה זה?

זה עיניים שרואות.

רואות אותך (בשבילך)

רואות מקום, סביבה, ולוקחות את המבט קדימה... עיניים של חיים.   

החיים בשבילי זה אנשים ויצירה,יצירה בשבילי היא עשייה וכל עשייה (במשבצת הקטנה שלך, ומעבר לעצמך).

 

 

יש משפטים שנחרטים לך בדרך של החיים. ואחד מהם נחרט בי חזק. זה היה משפט של הפילוסוף מרטין בובר שאמר:

"כל בנאדם שנולד, מייד לוקח מקום לבנאדם אחר".

אז איך מידיעה כזאת נוקבת של: ל ק ח ת,   להיות יכול   ל ת ת ?!

אולי... ? לא להפסיק לראות!

 

אני רוצה לספר על אישה אחת שפגשתי פעם. ישבתי מולה והתחלנו לדבר. אלו לא היו המילים שדיברנו... מה שהיה שם, זה העיניים הכחולות שלה. הים כולו היה בעיניים שלה. היא ראתה. היא רואה במבט עם תשוקה ויצר חיים אדיר. האישה הזאת עשתה לתיאטרון תמונע חוף עם קירות ותקרה, והשאירה את הים בתוך הקירות. לאישה הזאת יש שם: קוראים לה דלית איתי.

אני נפרדת ממך דלית.

למה ככה, על דף התוכנייה? כי מגיע לך!

כי צריך לשים לב שיש אנשים.

 

דלית, אני אוהבת אותך.

 

 

נאוה צוקרמן, מנהלת אמנותית


עבור לתוכן העמוד