כואבלי - נובמבר 2004

אז כאילו מה זה חשוב מה אני אגיד? כאילו אני אגיד שכואב לי? אז כאילו ברור שכואב לי! אז בשביל מה להגיד?  אז כאילו אמרתי: כואבלי. כואבלי כואבלי כואבלי. טוב?

כי, כאילו, מרוב שהתעשייה שמייצרת כאב עובדת שעות נוספות, כזה, אז הכאב, כאילו, כבר לא מרגישים אותו? או, כאילו, כן מרגישים אותו, אבל אתה משאיר אותו על אש קטנה כי אתה בהיכון, כזה? כאילו, עוד שניה זה יתפוצץ לך בפנים עוד פעם? אז אתה, כאילו, מייד חוזר לשגרה, כזה?

גם שכאילו אתה לא נותן לכאב את המקום שלו, כזה, כי הפחד, כאילו, שזה יפול עלינו בפעם הבאה מחזיר אותך מיד לשגרה, כזה?

חוזרים לשגרה!

וכאילו, נמאס לפתוח את הפה, כזה? וכאילו, לדבר על זה כי במילא כזה ..........?

 

אז מה שרציתי להגיד, בלי כאילו: אנחנו חיים בהתאבדות נפשית. נמאס לייצר את הטראומה, להתרפק עליה, ,ואחר כך לכתוב ממנה שיר. לעשות ממנה רייטינג. ותוכן לחיים.

אולי נייצר צורה חדשה לזהות שלנו, לא מהפצעים?!

 

נ.ב- לכל ילד יש אבא ואמא

לכל אבא ואמא יש אבא ואמא

לכל סבא וסבתא היו פעם אבא ואמא

 

אייי...

 

 

נאוה צוקרמן, מנהלת אמנותית
עבור לתוכן העמוד