הזמן: ככה זה כל הזמן - יוני 07

 

הזמן: ככה זה כל הזמן

מסך: גבר ברחוב צועק אל תוך הסלולרי שלו:

גבר: "למה את לא עונה...

         למה את לא עונה...?!"

מעבר לקו- אשה. היא כבר עונה. היא לא מתה. היא עונה.

אבל הוא צועק לה- אבוד. הוא חי כל יום מחדש את האפשרות, שיום אחד היא לא תענה".

"שדרות"  מאי 2007

מסך: פסיכולוג, מומחה לנפגעי טרור, מסביר לילד:

פסיכולוג: "אתה יודע מה זה להתעלף?"

ילד: לא עונה. ראש שפוף למטה. אמא שלו שוכבת מולו במצב של הלם. לא מגיבה אליו.

פסיכולוג: מגייס טון של "מספרי סיפורים" במסיבת בית ספר.

"להתעלף זה... שאי אפשר לדבר... ואח"כ הכל בסדר... אמא לא מתה, היא התעלפה... היא תחזור"

"שדרות"  18/5 כתבת שטח ערוץ 10.

הפסיכולוג אמר: "היא תחזור"

ואני שואלת: "למה"?

האשה ענתה לגבר שלה אחרי נפילת הקאסם,

ואני שואלת: כמה זמן?

 

מבינה שאנחנו עוברים ממצב של "הלם לאומי" ל"דיכאון לאומי" ומתקרבים ל"אפתיה לאומית".

זה אסור! אפתיה- זה בלי תקווה. אין בחירה באפתיה. יש מצב מחוק.

אני מחפשת לעצמי מחוז רחוק מהמציאות הישראלית ה"בלתי מתקבלת, יותר, על הדעת"

מנסה להסתכל (מחוסר ברירה) מנקודת מבט פילוסופית, לחשוב במושגים של "גורל"- אולי? ואז קופץ לי לראש הספר: "האדם מחפש משמעות" של ויקטור פראנקל (ששרד את השואה, וכתב מהתופת הזאת.)

פראנקל טען שבכל מצב, יש לבן האדם אפשרות להחליט גם כאשר הגורל שנכפה על כולם היה אחיד ומחריד, ניתן היה לבחור את התגובה האישית למצב.

תמיד קיים מרחב מספיק שבו האדם יכול לעצב ולכוון את גורלו וזאת כאשר הנסיבות החיצוניות קשות מאוד.

עד כאן פראנקל שהאני מאמין שלו ברוח האדם תמיד ריגש אותי.

 

אבל מה אומרים לילד בשדרות שאמא שלו מפונה לבית חולים עוד פעם ועוד פעם ועוד...?

מי מחכה לו בבית?

 

נאוה צוקרמן, מנהלת אמנותית

עבור לתוכן העמוד