רכיבי נגישות
- הדגשת ניווט מקלדת
-
בחר גודל פונט
-
בחר קונטרסט
- איפוס הגדרות נגישות
עומר ואני, נובמבר 2020
.jpg)
עומר ואני
אתמול עומר המפיק שלנו שלח לי הודעה
"היי נאוה, מה שלומך??
את רוצה לכתוב טור חדש לאתר של תמונע"?
לכתוב טור בשבילי
זה להתכנס
להציץ למציאות מתחת לשמלה
זה להתכנס
להציץ אצלי... איפה שהשמלה מסתירה.
לגשש איפה שפצוע, מחוספס, איפה לא יפה
ולגעת.
זה כואב.
כתבתי לעומר: "היי עומר, מה שלומך??
אכתוב משהו."
מה זה "אכתוב משהו", לכתוב מה?
במציאות של עכשיו...
זה פשוט לא לכתוב כלום!
אני צריכה מילים חדשות
כאלה שלא היו בשימוש קודם וקודם בשימוש
לאט מחלחלת הידיעה: אני צריכה ללמוד שפה חדשה.
אין לי זמן
הבטחתי לעומר "אכתוב משהו"
נשארו לי מעט מילים ממזמן
מספיק בשביל לתאר את מה שאני רואה עכשיו
למה שאני מרגישה... אין לי מילים.
הן עוד לא נכתבו. זה לוקח זמן.
אני רואה: אנשים נופלים כמו זבובים,
חלקם מפרפרים בגוף, או בנפש...
אני רואה איך כבוד בסיסי
נשמט לאנשים מתחת לרגליים
אני רואה פריג'ידר ריק
אהבה מתרסקת לרסיסים
אני שומעת רעש, צעקות, הרבה מילים
בלילה בלילה יש בכי שקט של ילד
מי זה הילד?
צריך לדאוג לו
איפה ההורים שלו?
