כמה מילים על שושנה דמארי - מרץ 2006

כמה מילים על שושנה דמארי

הייתי בן שמונה בחורף של שנת 1976. אבי, שכבר עזב מזמן את הבית, הגיע לביקור השבועי ולקח אותי לטיול של אחר הצהריים. טיולים כאלה היו נדירים, והמתבונן ממרחק היה יכול להבחין באיש צעיר, טרוד, עטוף מסך אפרורי של יגון, מוביל ילד קטן המביט בו בעיניים כלות, מנסה לשווא למצוא חן, סופג כל מילה בצימאון.

על אחת הנדנדות בגן המשחקים שליד חדר האוכל לימד אותי אבי שיר עצוב על אהבה ואבק מלחמה ששרה שושנה דמארי. נראה היה שאבי מתגאה במסורת הלוחמים של חבריו מהשריון ובילדו הקטן המזמזם לאט שיר של אחוות לוחמים.

לא הכרתי את שושנה דמארי, אני לא חושב שהייתה לה ידיעה ברורה על היותה חלק מאחד מזיכרונות הילדות היחידים שלי. דמותה מלאת הפאתוס לא השפיעה על ימי בגרותי, לא הייתה לי סמל למאבק על קיומה של מדינה זו או אחרת. אנחנו העדפנו תמיד את בדידותה של ג'ניס ג'ופלין ואת המאבק על החופש הנצחי.  "זמרת מלחמות" היה ביטוי שהעניק לה דור אחר של אנשים, טרודים ועפופי יגון, שנלחמו על אדמה כזאת או אחרת, שהאמינו באין הברירה, במלחמות.

שושנה דמארי נפטרה השבוע, ואני רציתי להתקשר לאבי, להזכיר לו את אותו טיול בשנת 76, לחלוק כבוד אחרון ל"זמרת המלחמות", להגיד לו שאולי עכשיו, עם מותה, אפשר כבר להפסיק להילחם.

שי רחמן

היה טלפון ממשרד התיאטרון:  "מתי תכתבי...?"

כל חודש אני מופתעת מחדש שמחכים שאכתוב. אז עוד אני, בהפתעה שלי, ואת הקו חותך שי ואומר לי: "נאוה, יש לי כמה שורות, אני שולח לך"

המילים של שי רגשו אותי. הופתעתי. אני, יותר משי, שייכת לדור ששושנה דמארי ליוותה אותו, ולא חשבתי להתעכב על זה. אבל זה הציק לי, צלצלתי לאמא שלי ואמרתי: "אז שושנה דמארי... מה את אומרת?"

אמא שלי בנשימה אחת  ירתה בשטף את כל הצמתים בחיי המשפחה, ששושנה דמארי הייתה "נוכחת" בהם. הריקוד הראשון שלי, מחלה, חתונה, פרידה, מלחמה.

במותה, עצרנו רגע.

טוב שיש קונצנזוס על משהו, בתוך הציניות המתפשטת בחיינו.

נאוה צוקרמן, מנהלת אמנותית