הקיץ שלנו - אוגוסט 2007

"הקיץ שלנו"

אני אוהבת קיץ.

יש משהו בחשוף של האנשים שהשילו את הסוודר והגרביים, ומתנהלים בקצב איטי משהו, סהרורי משהו, והגוף שמתמסר לחום ולא למצוקות.

אפילו לדיבור יש קצב של קיץ.

אני אוהבת קיץ.

מאותו זמן של ילדה שהקיץ נכנס לי לגוף כמו לכל ילדי ישראל דרך היום, החוף והשקיעות.

טוב, אז נכון שעכשיו הים הוא של מי ביוב, והשמש סכנת סרטן והמדוזות...

אז נכון שעכשיו לאבטיח כבר אין ריח ולא לאף אחד מן הפירות.. אבל לא יקחו לי את זה שאני אוהבת את הקיץ

מישהו זוכר שפעם פעם משפחות מירושלים היו מתחלפות, במגורים, עם משפחות מתל אביב בקיץ?

היתה סיבה לנסוע לצפת-בקיץ, שלא לדבר על הלילות הקרירים של ירושלים בקיץ.

פעם פעם החלום על ניקיון, איכות ושקט מצאנו אותו פה, אצלינו.

טוב, אז עכשיו בקיץ בורחים מפה. מהר מהר. לשכוח. חוזרים בשביל לקיים איזה רצף. חיים כדי לברוח עוד פעם מהר מהר.

אז מה זה בית?

מה זאת הארץ שלי?

מחשבה: פעם פעם הקיץ לא עלה כסף.

עכשיו הקיץ הוא כסף.

פעם פעם בקיץ לא היתה מלחמה.

עכשיו כבר אי אפשר לדעת כלום.

אז מה עושים הילדים שלהורים שלהם אין? מה עושים הילדים בשדרות?  מה עושים הילדים בעזה

מה עושים?

נאוה צוקרמן, מנהלת אמנותית