עניין של גברים

מרתה הקצבית מזמינה לארוחת ערב רומנטית את אוטו, פועל הבניין. היא נואשת לאהבה, הוא בסך הכל עבר ליד האיטליז, נדלק, וחזר רק בשביל זיון. האם יש סיכוי שאוטו יתאהב ויתמסר? כמה רחוק תסכים ללכת הקצבית בשביל האהבה שלה?
מה שמתחיל בקוויאר לאור נרות, מתפתח במהירות ליחסי משיכה-דחייה, במסגרתם בודקים השניים זה את גבולותיו של זה, עד לסוף המפתיע והבלתי-נמנע.

לקטע וידאו מתוך 'עניין של גברים' לחץ כאן

"קודם כל מגיעות על כך כל המחמאות לבמאי יגיל אלירז, גם על הבימוי הריאליסטי הנהדר של ההצגה, וגם על הפתרון "הקולנועי" המבריק של סיום ההצגה. אבל עיקר הישגו ועוצמתו של "עניין של גברים" (וגם זה, אגב, חלק ממלאכת הבימוי), הוא משחקם הנפלא, רב העוצמה ומלא העוז והתשוקה, של שני השחקנים שההצגה היא בעצם כל כולם - שרה פון שוורצה בתפקיד הקצבית וניסו כאביה בתפקיד אהובה פועל הבניין". קובי ניב, גלובס
לביקורת של קובי ניב, גלובס"עיקר כוחה של ההצגה, שביים יגיל אלירז, באיפוק מרשים, גלום בשני שחקניה. שרה פון שוורצה מרתקת, בדמות האישה האוהבת, המבוגרת והצולעת, שמתמסרת לתביעותיו של הגבר המחוספס והתובעני, שמגלם ניסו כאביה בצורה מרשימה ורהוטה".
"הצגה קטנה וראויה, בשל משחקם האינטנסיבי של השניים, שבעזרת הבימוי האינטלגנטי מייצגים ניגוד בימתי מרתק ותזמור מושלם". אליקים ירון, מעריב
ביקורת אליקים ירון מעריב NRG

"ניסו כאביה, גברי, נאה, רהוט, מקצועי, הוא פרטנר מצוין לשרה פון שוורצה, אישיות בימתית שראוי לבנות עליה רפרטואר, ובהצגה הזאת היא במיטבה".
"יגיל אלירז עטף את המחזה ההיפר-ריאליסטי הזה במסגרת מסוגננת... וכך האלימות המחוספסת נמצאת במסגרת קיטשית-תרבותית שדווקא מדגישה אותה" מיכאל הנדלזלץ, הארץ

ביקורת מיכאל הנדלזלץ, הארץ
ביקורת צבי גורן, אתר הבמה
ביקורת עליס בליטנטל דה מרקר

מאת: פרנץ קסוור קרץ
תרגום: שמעון לוי
בימוי: יגיל אלירז
עיצוב תפאורה ותלבושות: דנה צרפתי
מוסיקה מקורית: רועי ירקוני.
עיצוב תאורה: ארז שורצבאום
הפקה בפועל וניהול הצגה: דניז אטרקצי ומיקי יונס
שחקנים: ניסו כאביה, שרה פון שוורצה

משך ההצגה: 55 דק'

קטע מתוך המאמר "מאָוּלִיס עד הרצליה" / שמעון לוי
שפורסם בכתב העת "תיאטרון" בעריכת פרופסור גד קינר וד"ר חיים מגיד.

התיאטרון המאתגר והמשמעותי מתרחש היום בעיקר בשוליים התוססים, הרחק מן המתיקות החלקלקה של רוב התיאטרון הרפטוארי. במדור הפעם ביקורות על מגוון הצגות רצות בתיאטרון תמונע, בתיאטרון העברי-ערבי ובאנסמבל הרצליה וגם אחת בתיאטרון הקאמרי.

פרנץ קסאוור קרץ כתב את עניין של גברים ב-1971, מחזה קשוח על התבהמות ביחסי נשים וגברים, בדומה לרבים ממחזותיו האחרים שהועלו בהצלחה רבה בעולם הדובר גרמנית בשנות השבעים והשמונים. מרתה היא קצבית של בשר לבעלי חיים, כבת 35. אוטו תפסן, כבן 40. משתתף בהצגה גם רולפי, כלב ממזר. הבשר במחזה המתרחש בעיקר באטליז, איננו "תפאורה" אלא נושא המחזה הזה, על אנשים הנידונים לחיות כמו חתיכות בשר. רגע הגאולה שלהם יבוא בסיום, עם קריצה בלבד למין עדנה בלתי מינית ומאוחרת מדי, אפילו לא טראגית. מרתה ואוטו אינם צעירים, אינם יפים, גם לא נחמדים או פקחים. יחסי הניצול ההדדי ביניהם מתדרדרים במשך שמונה תמונות אלימות, מהירות והיפר-ריאליסטיות מארוחת קוויאר, נרות ויין קיטשית, לקוחה ומבוימת כמו במגזינים זולים, לכלל הריגה הדדית, תוצאה מהבנה קטנה ושטחית של שניהם, שזוהי ברירת המחדל היחידה לסוף אצילי-לכאורה, ליחסים, לחיים בכלל. לשניהם חסרה אינטימיות, רוך ומגע מנחם. שניהם שבויים בתפיסה עצמית מעמדית, חונקת: הוא אלים כמו שגבר צריך להיות, היא, לוחמת על שרידי כבודה, עטופה שכבות של רגשנות אווילית. שני הפרולטרים האלה, כך קראו להם פעם, מתמקדים במזון, במין, בכבוד; מקנאים לנשים אחרות. אוטו מקנא לכלב המתחכך בין רגליה של מרתה. הכלב ימות, אך לא לפני שמרתה תנסה להציל את חייו במקרר. תרגמתי את עניין של גברים בתחילת שנות השמונים, הוא הועלה בתיאטרון העירוני חיפה עם חוה אורטמן ואלי דנקר, ובימים אלה מועלה שוב על שתי במות שונות - חוויה נדירה למתרגם: בתיאטרון תמונע עם שרה פון שווארצה וניסו כאביה ובתיאטרון הערבי-עברי עם נעמה ארמון ורוי קלדרון. שתי הפקות טובות מאוד ושונות מאוד זו מזו.    

הזוג פון-שווארצה וכאביה מאופקים ומנוסים, הבימוי של יגיל אלירז לוקח אותם למחוזות של אפלולית סתמית והם "מבצעים" את תפקידיהם ברגישות רבה. היא – "במשחק עוצר נשימה מרגע כניסתה הראשונה, כשהיא צולעת, ומצליחה לשדר נשיות שנרמסת בהדרגה ככל שהיא נענית לתביעותיו של הגבר שהיא פוחדת לאבד. [...] הוא מצליח לשדר מכניסתו הראשונה את הפחד מאין-אונות, מנפילה ברשת הנשית, ומאובדן המעמד העליון של הגבר. כאביה מצליח במיוחד לעצב את הכפילות באישיותו של אוטו הנעה בין רוך, ואפילו תשוקה, לבין אלימות" - כפי שאבחן יפה צבי גורן. על ההצגה של אלירז הגיבו גם קובי ניב, אליקים ירון, יונית נעמן ומיכאל הנדלזלץ באהדה רבה.  נעמה ורוי בהצגה בתיאטרון הערבי-עברי (עם סמינר הקיבוצים, שבו עלתה לראשונה) הם שחקנים צעירים יותר, אך התמסרו לדמויות הגרמניות ברגישות לא פחותה. סגנון ההצגה אקספרסיוניסטי, ולכך מסייעות גם המוזיקה המופשטת של זיו הרפז והתאורה של אלכסיי טרלצקי. אם אלירז ביים את ההצגה מתוך חוסר אמון (זמני, אני מקווה) בזוגיות בכלל, ולכן "התאפק", הרי עמית זרקא ביימה את ההצגה כהחצנה של מלוא האלימות העלולה להתלוות לזוגיות, לגרעין העמוק של הזהות הטמון בזוגיות כלשהי, אפילו איננה סימביוטית. ההצגה שלה קצבית, מתוחה ומותחת, משכנעת דווקא בהעדר הריאליזם העולה ממנה. לא באמת מפליא מדוע מחזה גרמני קשוח על התבהמות בני-אדם עולה כיום, פעמיים, בתל-אביב. הבנאליות הסתמית של הרוע שוב איננה מפתיעה איש בארץ גם מחוץ לגבולות תל-אביב. רוע כלפי פלסטינים, כלפי זרים, כלפי עניים, למשל. מסתבר שהתיאטרון הפוליטי שלנו מגלה סימני התעדנות, סומך קצת יותר על קהליו, שהורגלו והושחתו מצד התיאטרון הממוסד-מסובסד לתפריטי מקדונלד בימתיים. משתי ההצגות האלה, עניין של גברים, יוצאים המומי מוסר ורגש כלפי המתרחש על הבמה. זה לא מעט.  

בתמיכת מועצת הפיס לתרבות ואמנות