MEIN JERUSALEM המופע של סבינה סאובר

זוכת פרס קיפוד הזהב 2012 בקטיגוריית "הצגת השנה " ו"במאי השנה"

"אחד ההישגים החשובים והמרתקים של הבמה הישראלית, אל תחמיצו!" אתר הבמה

"אחת ההפקות החכמות והמקוריות ביותר שנראו בתיאטרון שלנו לאחרונה" ידיעות אחרונות

כתיבה ובימוי: אייל וייזר
צילום וקונספט וויזואלי: רמי מימון
שחקנית יוצרת: מיכל ויינברג
דרמטורגיה: איציק ג'ולי
וידאו: נדב אהרונוביץ'
עיצוב חלל: ינון פרס
עיצוב תלבושות: ענבל ליבליך
עיצוב תאורה: עומר שיזף
עוזרת במאי: לוזן עדן בנדל
תרגום לאנגלית: נתלי פינשטין, קרן אידה נתן

סבינה סאובר, (Sabine Sauber 1970) צלמת ואמנית קונספטואלית ילידת לייפציג.
בראשית פעילותה של סאובר, תיעדה האמנית את נפילת חומת ברלין (נובמבר 1989) ולאחר שעברה להתגורר במערב ברלין הוסיפה לבחון את השינויים שחלו באופייה של העיר. עבודתה של סאובר מתעדת את מושגי הזרות והאופן שבו הם באים לידי ביטוי בשינויים שמתחוללים בחייה ובשינויים ההיסטוריים המתחוללים סביבה. המדיום המרכזי בו סאובר פועלת הוא הצילום ועבודת הפרפורמנס שתציג בארץ היא הפעם הראשונה בה היא משלבת בין יצירתה כאמנית לעולם הבמה.
סאובר ששוהה בארץ כבר שלושה חודשים יצרה קשר עם מוסדות אמנות מרכזיים בירושלים ובתל אביב שנענו לבקשתה לקיים אירוע פרפורמנס שישלב תערוכה מעבודותיה.
כאמור, מופע הפרפורמנס - "מיין ג'רוזלם" הוא פרפורמנס ראשון לאמנית, מעין טקס אשכבה המבקש לעמת אותה עם הנקודות המקצועיות והאישיות שלה במסע אחרי שייכות, אחרי התשוקה לחוות את ה"כאן ועכשיו". זהו ערב פרידה של אישה המבקשת להיפרד מעברה ולעבור לקיום ממשי בהווה, לקחת סיכונים, להשאיר מקום לבלתי צפוי ולהתעמת באופן ישיר עם הסובב אותה.

על עבודותיה:
ב-1991 הציגה סבינה את עבודתה הראשונה ("Ich bin ein Berliner" (I am a jelly doughnutעליה החלה לעבוד עוד בזמן לימודיה במחלקה לאמנות באוניברסיטת ברלין; עבודה זו כללה צילומי פורטרט אישיים ונאיביים שהתריסו כלפי המבט היהיר והפטרוני של מוסדות האמנות המערביים כלפי היוצרים שהגיעו ממזרח ברלין.

(Sabine Sauber, Self-Portrait, 1991)

ב-1992 כחלק מתערוכת קבוצתית בגלריית ה- VEB המחתרתית ברובע קרויצברג, סאובר הציגה את סדרת החלונות, "Fenster" שבהן חקרה את החללים האישיים של תושבי מערב ברלין תוך שהיא יוצרת לעצמה סיפורים דמיוניים על זהותם וחייהם.

מתוך התערוכה:
"ראשון, 22 ביולי 1992. מקס המבושם הודה לביאטה מולר על האירוח תוך שהוא מתקשה להסתיר את התענגותו על פריכותה של עוגת הגבינה הלימונית שהוגשה כקינוח. הוא התנצל על בולמוס הרעב שתקף אותו וטען שזה בא כתגובה ישירה לעייפות השבוע האחרון. "נחמה ראויה, לא?" הרגיע אותו אנדראס מולר, בעלה של אווה, תוך שהוא טופח קלות על כתפו. מקס ביקש להרים כוסית ריזלינג נוספת להצלחתה של חנות הבגדים המיובאים המשותפת שזה עתה פתחו שלושתם. "חבריי, אני מרים כוסית לחיי עסקים בריאים, מי ייתן שהעכברים האפורים..(כך נהוג היה לכנות בציניות ארסית את אותם תושבי מזרח גרמניה שהיגרו עם נפילת החומה למערב) ילמדו מה היא אופנה צרפתית, יחדלו לבהות בחלונות הראווה ויזכרו הפעם לפתוח את ארנקם". שלושתם השיקו כוסיות. "להצלחה ולעתיד!".
ב-1995 סאובר הציגה את סדרת הציפורנים האדומות בתערוכה שנשאה את השם "האחד במאי" "Der 1. Mai" בגלריית Buchmann" "Box. בתערוכה זו ניסתה סאובר להגדיר מחדש את זהותם המפורקת של תושבי מזרח ברלין שבחרו להשתקע במערב.

מאמצע שנות ה-90 החלה סאובר לעבוד כצלמת הבית של מגזין ה- " "Schwuz שבו גיבשה את סדרת ה ("Guest-Book"- (Gästebuch אותה הציגה ב-1997 בגלריית ""Arschmit. סדרה זו התאפיינה בצילומים אינטימיים ומפורקים של הפרטנרים המזדמנים שביקרו את מיטתה, אנשי סצנת הלילה של מועדון הקיט קט ההדוניסטי, שהיווה את אחד מעמודי התווך של מהפיכת המוזיקה האלקטרונית בברלין באותם שנים. ממושאי צילומיה ביקשה לעלות על הכתב את חוויותיהם מהמפגשים האינטימיים איתה.

ב-1999 סאובר חזרה למזרח ברלין לצורך עבודה על תערוכה בשם " Tage 38 " (שלושים ושמונה יום) שבה תיעדה במשך פרק זמן זה את אביה ה"נוכח נעדר" בחייה.

טקסט מתוך התערוכה שהועלתה ב-2000 ב-Kunst-Werke (KW):
"לקראת סוף המילניום, שנתיים לאחר שאמי נפטרה, חזרתי אל בית אבי. נסעתי לשם עם המון סימני שאלה וחזרתי עם כמה סימני קריאה כלפי אלה המסרבים לשאול".

בתערוכת הבן האובד "Der Verlorene Sohn" סאובר אספה תמונות משפחה מתוך שווקי פשפשים ברחבי ברלין, משתעשעת בנרטיבים הבדיונים הכאוטיים שסיפחה אליהן. בזמן הצגת העבודה ב-2009 בגלריית CO החתימה סאובר את גב התמונות בדמה כמי שמבקשת לקבור את פעולת המשחק.
 

לצפייה בלינק ההצגה לחץ כאן 

לראיון עם היוצרים באתר ynet

לביקורת באתר הבמה / צבי גורן

לביקורת בג'רוזלם פוסט / הלן קיי