אני רק שאלה/ אני רואה אותם מתקרבים

יצירת מחול מקאברית, הנעה על הגבול הדק שבין אמת לבדיה ועוסקת בפולחן ההנצחה הישראלי.

העבודה מתכתבת עם הביוגרפיה האישית של היוצרת ומשפחתה, מתוך התבוננות פינימית וחיצונית על טכסי השכול הישראלי. ללא מעצורים, ללא טאבו, נחשפים הגיחוך והזיוף שבפולחן המתים שלנו, וגם האמת על מה שהוא משרת אישית ולאומית.

על הבמה נמצאת אשה שהיא קצת חתול, הממיתה ומנציחה את עצמה שוב ושוב בטקסים, מצבות ,שירים וריקודים. היא בודקת דרכים שונות לזכור, לנצח את הסוף המוחלט. החיים והמוות שלה זולגים זה אל זה, העצב והממלכתיות נצבעים בקיטש זוהר ומחרמן, עד שהתוכן והצורה מאבדים ממשמעותם.

זוכת תחרות גוונים במחול 2013

העבודה הועלתה לראשונה בפסטיבל גוונים במחול 2013 במרכז סוזן דלל ובתמיכת קרן רבינוביץ.

מתוך ביקורת של דנה שליו על פסטיבל גוונים במחול 2013:

"יצירתה של מרב דגן, "אני רואה אותם מתקרבים", מציגה הנצחה אובססיבית כתהליך נפשי שסופו אובדני. אבל הצלחת היצירה עצמה יוצרת פרדוקס: בעיסוק של דגן בטראומה נעדר השימוש בתהליך היצירה עצמו כתהליך תרפויטי. דגן לא משתמשת בעבודתה הכוריאוגרפית בכדי להתמודד עם כאבי הנפש ושאלות המוסר. במקום זאת, היא פונה ליצירה לאחר שכבר עיבדה בעצמה את חווית המוות והזיכרון, והביקורת שלה על הטקסים הרפטטיביים והפורמליות הצבאית היא לא אימפולסיבית ורגשית, אלא מפוקחת וחכמה. לכן האובדניות שאליה מובילה היצירה מעידה על החזרה לחיים דווקא, והפרידה היא מהעיסוק האובססיבי במוות שמוצה עד תום.

יצירת המחול של דגן היא התבוננות על תהליך נפשי לאחר שזה הסתיים. בזכות המבט הזה, יכולה דגן להציג עירום לא כפרובוקציה אלא  ככלי אסתטי מורכב שמרמז על העומק הנפשי החבוי בהתמודדות עם המוות – שמתאפשרת בזכות הטקס – למרות הקיטש המאוס. דגן מציעה עיסוק מעמיק בטקסי הזיכרון, מבלי ליפול למלכודת הקלישאות הפופולריות ותוך שימוש חכם בהן לצורך ביסוס טענתה בזכות הטקס דווקא. החזרתיות הטקסית מאפשרת לדגן תהליך של הזדהות עד כדי טוטאליות עם המוות, ובסופו היא עירומה ואוחזת בתמונה ממוסגרת של עצמה כמושא הקינה, סמל לאימוץ, הכלה והשלמה."

מתוך ביקורת של ענת זכריה על גוונים במחול 2013: