קפסולה

אנחנו מתכנסים לקבוצות, קפסולות, קפסולות.

איים של בטחון, צפים בתוך עולם עוין.

הקפסולות הן בית המגן עלינו, ואנחנו מגנים עליו – מהשונה, ממי שלא מסכים, ממי שנתפס כמסכן אותנו. עולם שאליו קשה מאוד להתקבל. אבל ברגע שאתה בפנים, אתה בפנים. יש לך בטחון. יש לך שייכות. לא תהיה לבד. יש לך בית.

אנחנו שייכים למשפחה גרעינית, מורחבת, קבוצת חברים, עיר, מדינה, מפלגה. חלקנו הגדול בוחר לחיות בשניים. הבחירה מגנה עלינו מעולם קר של בדידות, עולם ללא גב. עולם בו אוכלים לבד, ישנים לבד, מזדקנים לבד, חולים לבד.

על ידי הקפסולות אנחנו מגדירים את עצמנו, מבינים מי אנחנו. לאן אנחנו שייכים, מהו בעצם הבית. מה עושים כשקשה שם ? כשאותה קפסולה המגנה היא גם צפופה. מה קורה כשאנחנו לא מסכימים עם מה שקורה בה. האם נצליח להתגבר על מחלוקות בתוכה? ומה יקרה אם נבחר שלא? האם לא נשתייך יותר? ואם לא נשתייך, מי בעצם נהיה. מהם הדברים שאנו באמת רוצים לחיות על פיהם, מול מהם הדברים שאנו מצדדים בהם רק כדי שנהיה חלק. כשמסירים את כל הדברים שמהווים לנו בית, מה נותר. מה נותר מאיתנו, ללא השתייכות לקפסולות.

מה נותר מהנפש העירומה, אם בכלל קיים דבר שכזה.

מאת: עודד רונן // בהשתתפות: עודד רונן וליגל מלמד (רקדנית ושותפה ליצירה) // עיצוב תלבושות: ליגל מלמד