תמונ(ע)ת מצב: מבט על השנה שהיתה

אַחִים

"אהבה מתקררת, ידידות מתפרקת, אַחִים מתפלגים: בערים, מהומות; בכפרים, אנדרלמוסיות" (ויליאם שייקספיר, מתוך המלך ליר) 

"יש האומרים שנעים לשבת עם אַחִים שלנו ביחד ושהם עומדים לצדנו 'בעת צרה'. יש הכמהים ל'נפש תאומה' שתבין אותם כפי שהם בדיוק ומעריכים לויאליות ונאמנות המבוטאות במילים 'אחווה', 'ברית אַחִים' ו'אַחִים לנשק'. מנגד יש המזהירים שעדיף 'שכן קרוב מאָח רחוק' ושאורבות לנו בפתח 'קנאת אַחִים' ו'מלחמות אַחִים' המלוות בתחושות קשות, הרסניות ורצחניות" (ריבה אלטמן, "מי בא אחריי? יחסי העברה אַחֲאִיִּים בפסיכותרפיה פסיכואנליטית", 2013) 

"ויאמר אברם אל לוט אל נא תהי מריבה ביני וביניך ובין רעי ובין רעיך כי אנשים אַחִים אנחנו" (בראשית י"ג)

 

 

בצילום המבויים ללא כותרת (קין והבל) (2003) חזר עדי נס לרצח הראשון בעולם, שאירע בין אַחִים, כחלק מסדרת 'סיפורי התנ"ך' שביקשה לעמת את המציאות הישראלית בהווה עם העבר המיתי של ישראל כעם נבחר. בריאיון הסביר נס כי ביקש להצביע "על המהפך שלנו מחברה אוטופיסטית בעלת אידיאלים שוויוניים, ערכים סוציאליסטיים ודאגה לזולת – לחברה כובשת, קפיטליסטית ומנוכרת, עם פערים חברתיים עמוקים ובלתי הכרחיים" (גלובס, 2007).

"האַחִים שלי יכולים להיות חרדים וחילונים, יהודים וערבים, מהקהילה הגאה ומהקהילה הסטרייטית. אבל בשביל להיות אָח שלי, צריך להאמין בישראל יהודית, דמוקרטית ושוויונית, ישראל שמכבדת ושומרת על הזכויות של כל האזרחים, גם של מהגרים, וגם של פלסטינים. כזו שהיא חלק מהעולם הנאור, הליברלי, ולא חלק מהעולם הפשיסטי. אני לא אָח של כל אחד. אגב, האָח הביולוגי שלי נהרג במלחמת יום כיפור בהגנה על המדינה היהודית והדמוקרטית" (ח"כ רם בן ברק, נאום במליאת הכנסת, יולי 2023)     

"הצדקה היא אֲחוֹתָהּ התאומה של החמלה" (פתגם יווני)

 

בתנועה שבין חיבור לנפרדוּת

אנחנו אַחִים.

הוא המשענת, ואני – הרוח הגבית

הוא המצפן, ואני – המראה

הוא מורה הדרך, ואני – האוזן הקשבת.

אנחנו חולקים מבט, וחיוך, ולפעמים גם אונה שלמה,

ויכולים לדבר בשפת סתרים שהיא רק שלנו

על געגוע לזמן שחלף, ועל עכשיו מפוכח.

 

זה האָח בשבילי. מהו בשבילך ?

 

------------------------

ד"ר עידית סוסליק

אוגוסט 2023

 

 

מִידָּה

 

"ואתה יודע שתיקון המִידּוֹת היא רפואת הנפש וכוחותיה" (הרמב"ם)

 

"החוזה החברתי אינו שם קץ לשוויון הטבעי, אלא קובע, להפך, במקום אותה מִידָּה של אי שוויון פיזי שהטיל הטבע בין בני אדם, שוויון מוסרי וחוקי" (ז'אן-ז'אק רוסו, האמנה החברתית, 1762)

 

"בעטותו את הגלימה נוטל השופט על עצמו מטלה כבדה ואחריות גדולה [...] הוא שומר על התנהלותן התקינה של זרועות השלטון ומונע חריגה מסמכות, שימוש לרעה בה ופגיעה בלתי מִידָּתִית ושלא לתכלית ראויה בזכויות אדם. הוא עושה כן על ידי הפעלת ביקורת שיפוטית על פעילות רשויות השלטון, לבל יהפוך כוח השלטון לשלטון הכוח" (המכון הישראלי לדמוקרטיה)

 

 

 

בעקבות הפילוסופיה של אפלטון ואריסטו, האמונה הנוצרית הגדירה 7 מִידּוֹת טובות שזכו להאנשה בסדרת התחריטים של פיטר ברויגל האב (1559-1961). הכיתוב מתחת ל-Fortitude (מוסריות) מצהיר כי "לכבוש את הדחפים של האדם, לרסן את הכעס ואת החטאים והרגשות האחרים, זה הכוח המוסרי האמיתי". דרך הטקסט העצים ברויגל את הפרדוקסליות של הדימוי – המִידָּה פסיבית באופן יחסי לכאוס סביבה – בהתאם לאמונתו כי האדם כבול בנטייתו הטבעית להתנהגות רעה, ללא קשר לדרך בה יבחר. 

 

"ארבע מִדּוֹת באדם.

האומר 'שלי שלי ושלך שלך', זו מִדָּה בינוניות; ויש אומרים, זו מִדַּת סדום.

'שלי שלך ושלך שלי', עם הארץ.

'שלי שלך ושלך שלך', חסיד.

'שלי שלי ושלך שלי', רשע" (מסכת אבות)

 

"הפרת חוק גלויה ומובהקת, אי חוקיות ודאית והכרחית המופיעה על פני הפקודה עצמה, אופי פלילי ברור של הפקודה או של המעשים שהפקודה מצווה לעשותם, אי חוקיות הדוקרת את העין ומקוממת את הלב, אם העין אינה עיוורת והלב אינו אטום או מושחת - זוהי מִידַּת אי החוקיות הדרושה כדי לבטל את חובת הציות של חייל ולהטיל עליו את האחריות הפלילית למעשיו" (השופט בנימין הלוי במשפטם של נאשמי טבח כפר קאסם, 1956-1957)

 

"טוהר המִידּוֹת אינו ניזון מפחד העונש, אלא מאהבת הצדק" (שבליה דה מרה)

 

מִידְתיּוּת היא היכולת

להכיל מורכבות,

לספור עד עשר,

לראות את התמונה הגדולה.

היא ההכרה בנחיצות

המבט השקול שנרתע מנחרצות,

והקול שמבקר מתוך הספק.

היא ההתעקשות על האנושי

שיחמול על האחר

וישמור עלינו מעצמנו.

 

זו המִידָּה שלי. מה שלך?

 

------------------------

ד"ר עידית סוסליק

יולי 2023

 

בְּעֵרָה

 

"הנשק העוצמתי ביותר על פני כדור הארץ הוא הנשמה האנושית הבּוֹעֶרֶת" (המרשל פרדיננד פוש)

 

"משתאה הוא לפלא, אהבתו בָּעֲרָה בלבבו לעלמה הדוממת. פעם בפעם ניסה בידו, הבשר או שנהב היא – לא האמין, לא הודה, כי פסל עומד לפניו" (אובידיוס, מטמורפוזות, מוסד ביאליק, 1996)

 

"הוראה אינה מילוי מיכל, אלא הַבְעָרַת שלהבת" (ויליאם באטלר ייטס)

 

"אין לי ארץ אחרת
גם אם אדמתי בּוֹעֶרֶת
רק מילה בעברית חודרת
אל עורקיי, אל נשמתי
בגוף כואב, בלב רעב
כאן הוא ביתי

לא אשתוק, כי ארצי
שינתה את פניה
לא אוותר לה
אזכיר לה
ואשיר כאן באוזניה
עד שתפקח את עיניה"

(אין לי ארץ אחרת | מילים: אהוד מנור | לחן: קורין אלאל)

 

 

 

הכוריאוגרפית אנה הלפרין יצרה את Ceremony of Us (1969) מתוך עבודה שקיימה במקביל עם רקדני קבוצתה בסן פרנסיסקו, ועם רקדנים אפרו-אמריקאים בלוס אנג'לס, שבָּעֲרָה באותה תקופה על רקע עימותים בין גזעיים. לאחר שנה הפגישה ביניהם לסדנא משותפת במטרה לפתח שפה תנועתית שתכיל את הייחוד התרבותי של כל קבוצה וגם תשקף את הפיכתן לקהילה אחת שחוגגת את עצמה (צילום:Museum of Performance and Design, Performing Arts Library)

 

"תשוקה בּוֹעֶרֶת בשילוב עם תלישות מוחלטת היא המפתח לכל הצלחה" (מהאטמה גנדי)

 

"ברוכים הבאים לעיר

הבּוֹעֶרֶת

זו שניצתת על ידי

נשמות

המשוררים הזועמים

הצועדים בתשוקה

לקצב

חריזתם"

(אנונימי, מתוך מרחבי הרשת)

 

 

בְּעֵרָה מתחילה אצלי ברגע בו

מילים לוכדות אמת ומעניקות נחמה

גופים רוקדים במלאוּת וללא פחד

א.נשים מניעים פעולה בעולם.

והיא מעקצצת בנעימות בשרירים,

והולמת בנחישות בלב,

ומזכירה כמה כוח טמון בבחירה

להיות, ולהתמסר

 

זו הבְּעֵרָה שלי. מה שלך?

 

------------------------

ד"ר עידית סוסליק

יוני 2023

אֱמֶת

"לשקר יש מהירות, אבל לאֱמֶת יש סיבולת" (אדגר ג'יי מוהן)

"במקרים מסוימים עלול גילוי האֱמֶת לפגוע קשות בפרט, בכבודו, בחירותו, בשלמותו הגופנית והנפשית, בפרטיותו ובשמו הטוב – עד כי המשפט מוכן לוותר על גילוי האֱמֶת. ההתחשבות בערכים אלה אינה נעשית בדרך של העדפתם על-פני האֱמֶת. ההתחשבות נעשית בדרך של איזון בינם לבין האֱמֶת" (השופט אהרון ברק, נשיא בית המשפט העליון לשעבר)

 

פוסט-אֱמֶת, מילת השנה 2016 של מילון אוקספורד: "מושג המצביע על נסיבות שבהן העובדות האובייקטיביות משפיעות פחות על עיצוב דעת הקהל מאשר פניות לרגש ולאמונה אישית"

(מתוך אתר המכון למחקרי ביטחון לאומי)

 

 

איור הגרפיטי Untitled של אמן הרחוב השבדי Mogul, בפרפראזה רלבנטיות לימינו על רעיון 'השקר הגדול' שמופיע בספרו של היטלר, מיין קאמפף, ושימש כאמצעי מרכזי בתעמולה הנאצית להפצת שנאת יהודים ולהצדקת השואה.

 

 

"יש רק אֱמֶת אחת שמתגלה לה

אין טעם בריבים ומלחמות.

תראו, כבר ערב,

תראו איך שוב יורד עוד לילה על גנרלים, אוהבים וחלומות.

טל על דשא, ונושבת לה הרוח,

סערת כוכבי שמים שככה

ועוד מעט נשכב כולנו וננוח

מתחת לאדמה הזאת שמעליה

לא נתנו זה לזה

אף רגע מנוחה"

(יש רק אֱמֶת אחת | מילים: מרינה צבטייבה | תרגום: יהונתן גפן)

 

 

"אמנות היא השקר שמאפשר לנו להבין את האֱמֶת " (פבלו פיקאסו)

 

"באתי לדבר אֱמֶת לכוח! // [...] נולדתי בקרית שמונה בקיץ 73', ואני עומדת פה באביב 2023 כדי לומר קבל עם ועדה – אנחנו לא ממתינות יותר שתקיימו הבטחות! מעולם לא היינו קורבנות. מעולם לא היינו סוג ב'! ולא נסכים שמכונות התעמולה שלכם יכנו אותנו כך! // אנחנו, שיד אחת שלנו בכאב ההיסטורי, והיד השנייה שלנו בחזית המדע – יודעים שיש לנו ביד אֱמֶת. והיא תנצח!"

(ד"ר מירב אהרון גוטמן מהפקולטה לארכיטקטורה ותכנון ערים בטכניון, בהפגנה בתל אביב, 8 אפריל 2023)

  

אֱמֶת היא הצלילוּת המפוכחת שמפציעה מתוך

דיוק המילה

בהירות הכוונה

פגיעוּת הנפש

וכנות הלב.

היא לעולם תהיה שברירית ונפיצה, מורכבת ומטלטלת,

אך בדיוק בשל כך, היא עוצמתית ושלמה בדרכה. 

 

זו האֱמֶת שלי. מה שלך?

 

------------------------

ד"ר עידית סוסליק

מאי 2023

חֵירוּת  

"האמנות היא בת חֵירוּת; ההכרח הרוחני ולא הצורך הגשמי, הוא שמחוקק לה את חוקיה" (פרידריך שילר)

"מְדִינַת יִשְׂרָאֵל [...] תְּהֵא מֻשְׁתָּתָה עַל יְסוֹדוֹת הַחֵרוּת, הַצֶּדֶק וְהַשָּׁלוֹם"

(מתוך מגילת העצמאות, כפי שהוקראה בהכרזה על הקמת המדינה בתל אביב, ה' באייר תש"ח, 14 מאי 1948)

 

 

החֵירוּת מובילה את העם (בצרפתית: La Liberté Guidant le Peuple), ציורו המפורסם של אז'ן דלקרואה (Delacroix), מתייחס למהפכת יולי 1830 בצרפת, שיש בה הרואיות וגם חורבן. במרכזו ניצבת מריאן – דמות אלגורית שמסמלת את החֵירוּת והתבונה; היא אישה-אלה, ואישה של העם, ששועטת קדימה.

 

 

"יש בן חורין שרוחו רוח של עבד, ויש עבד שרוחו מלאה חֵירוּת; הנאמן לעצמיותו – בן חורין הוא, ומי שכל חייו הם רק במה שטוב ויפה בעיני אחרים – הוא עבד" (מתוך עולת ראי"ה מאת הרב קוק)

 

 

"ויש משהו בי

כמו ירח מלא של ניסן

שקורא לי לקום

וחוזר וקורא כל הזמן

לצאת למסע שכולו סיכונים

לקראת שמץ סיכוי

לסוף דמיוני מאושר והזוי

 

באמת יש מצב

שמראש איזה הר

אראה מרחוק

הבטחה למחר

שאולי לא יבוא אבל

גם אם בדרך אמות

הלילה הזה אצא

מעבדות לחֵירוּת"

(מעבדות לחֵירוּת | מילים: יענקל'ה רוטבליט)

  

"מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות?

אנחנו השתנינו, אנחנו המפגינים, אנשי המחאה.

אנחנו, שלא ידענו שיש בנו עוצמות כאלה. שלא ידענו שיש בנו נחישות כזאת, נשימה ארוכה כזאת. אנחנו, שלא תמיד ידענו כמה עזה תחושת השייכות שלנו למדינה. שייכות, אכפתיות, ערבות הדדית. מילים שקיבלו פתאום נפח ומוצקות של קיום, בלילה הזה שיורד עלינו [...]

אנשי ההפיכה לא קראו נכונה – לא את תשוקת החֵירוּת שלנו (תשוקה, לא פחות), ולא את הערכים והמשאלות הראשוניים שלנו. את ערך השוויון של כל אדם ואדם, את הרוח הדמוקרטית, את האנושיות.

וגם זה משהו שהשתנה הלילה הזה: לפתע נעשה לכולנו ברור שאנו קו הגנה אחרון של מדינת ישראל בפני העריצות החשופה, הדורסנית. זה הדבר שנשתנה הלילה הזה מכל הלילות"

(דוד גרוסמן בהפגנה נגד ההפיכה המשטרית, 1 אפריל 2023, מתוך הגדת החֵירוּת: סיפור של מאבק ותקווה)

 

 חֵירוּת היא

אפשרות התנועה

ויכולת הביטוי,

חדוות הגוף

והגשמת הרוח.

היא הזדמנות, וסיכוי, והבטחה, ותכלית.

היא העוגן שישמור על היותי – אני,

והמצפן שיחזיר אותנו להיות

אנחנו.

 

 

זו חֵירוּת עבורי. מה היא בשבילך?

 

------------------------

ד"ר עידית סוסליק

אפריל 2023

הַתְמָדָה

הַתְמָדָה היא האלמנט הגדול של כל הצלחה. אם אתה רק דופק מספיק זמן ומספיק חזק בשער, בטוח תעיר מישהו" (הנרי וודסוורת לונגפלו)

"אני הולך באופן די קבוע,

הרופא אמר: זה יעשה אותך רגוע
זה טוב ללב גם לכבד זה טוב מאוד,
מרענן, נותן למערכת לעבוד.
אנשים חולפים גם הם הולכים,
פה ושם שומע רסיסי מילים
לא מדבר מה כבר יש כאן להגיד,
הולך ישר משתדל לשמור על קצב, לְהַתְמִיד"

אני הולך | אהוד בנאי

 

"וּבְצֵאתְךָ יְחִידִי לְעִתּוֹת בַּלָּיְלָה

בְּאַחַת מֵאֵלֶּה הֶעָרִים הַבְּרוּכוֹת,

בְּשָׁעָה שֶׁנּוֹצְצִים כּוֹכָבִים מִלְמָעְלָה,

הַדְּשָׁאִים מִתְלַחֲשִׁים וּמְסַפְּרוֹת הָרוּחוֹת,

וְשָׁמְעוּ אָזְנֶיךָ מֵרָחוֹק קוֹל הוֹמֶה,

וְרָאוּ עֵינֶיךָ מֵרָחוֹק אוֹר נוֹצֵץ

בַּחַלּוֹן, וּבַעֲדוֹ דְּמוּת אָדָם הַדּוֹמֶה

לְצִלּוֹ שֶׁל-מֵת מִתְנוֹעֵעַ, מִתְרוֹצֵץ,

מִתְרוֹצֵץ, מִתְנוֹדֵד, וַהֲמִית הֶגְיוֹן נְכָאִים

תִּנָּשֵׂא עַל-נִבְכֵי הַשֶּׁקֶט עָדֶיךָ –

אָז מַתְמִיד בְּאֶחָד מִבָּתֵּי הַכְּלָאִים

מְאַחֵר בַּנֶּשֶׁף – תִּרְאֶינָה עֵינֶיךָ"

המתמיד מתוך כתבים גנוזים | חיים נחמן ביאליק

 הראשון מבין חוקי התנועה של ניוטון קובע "שכל גוף יַתְמִיד במצבו, כל עוד אין כוחות חיצוניים שפועלים עליו. כלומר בהיעדר כוחות חיצוניים, גוף השרוי במנוחה ישאר במנוחה, וגוף נע יתמיד בתנועתו במהירות קבועה בקו ישר" (מתוך ויקיפדיה)

 "הַנִּסָּיוֹן נִקְנֶה בְּהַתְמָדָה וּבְמַעַשׂ, וּמְעוֹף הַזְּמַן מַשְׁלִים אוֹתו" (ויליאם שייקספיר)

 

את הפסל גיבור ישראל )צילום: ניר הדר) יצר איתי זלאיט בהשראת תמונתו המפורסמת של המפגין נמרוד גרוס שצולמה באחת מהפגנות בלפור ביולי 2020, וכמחווה להַתְמָדָה ולנחישות של האזרחים המפגינים. כחצי שנה לאחר מכן, הציב האמן את הפסל בכיכר פריז, אך מספר שעות לאחר מכן הגיעו פקחי העירייה לפנותו, וזלאיט נשכב על בסיסו וסירב לעזוב אותו. עם שחרורו ממעצר אמר: "הפסל הזה יחזור לפה על אפם וחמתם, המאבק עם הפסל רק התחיל".

בנאום הניצחון שלה, אמרה סגנית נשיא ארצות הברית, קמלה האריס:

"דמוקרטיה אינה מצב אלא פעולה".

פעולה דורשת הַתְמָדָה;

ועמידה בגשם שוטף,

והידחקות ברכבת צפופה,

והליכה למרחקים.

זוהי רוח התקופה, זהו צו מצפוננו

 

זו הַתְמָדָה עבורי. מה היא בשבילך?

 

------------------------

ד"ר עידית סוסליק

פברואר 2023

דְּאָגָה

"אני עומד פה ומדבר אליכם מתוך דְּאָגָה עמוקה לגורלה של החברה הישראלית, אני מרגיש שזוהי חובתי לומר לציבור: הממשלה המוקמת כאן מסוכנת, קיצונית, חסרת אחריות. זה ייגמר רע" (הצהרה לאומה של ראש הממשלה היוצא יאיר לפיד, 22 דצמבר 2022)

"אדם החי בפחד, בדְּאָגָה או במהומה איננו בן-חורין. אולם המשתחרר מהפחד, הדְּאָגָה והמהומה, ישתחרר גם מן העבדות" (אפיקטטוס)

 

Max Ernst, Europe After the Rain II, 1940-1942, United States, Oil on Canvas

אירופה לאחר הגשם היא ציור נוף אפוקליפט, דיסטופי, שמקס ארנסט צייר במהלך מלחמת העולם השנייה ובזמן ששהה בארצות הברית, ונתפסת כשיקוף של זוועות המלחמה אך גם כייצוג ארכיטיפי של הדְּאָגָה לאנושות

בספר The 7 Habits of Highly Effective People מגדיר סטיבן קובי את מעגל הדְּאָגָה ומעגל ההשפעה כדימוי לאנשים פרואקטיביים וריאקטיביים, וטוען כי בין הגירוי לתגובה טמונה היכולת שלנו לבחור

 

"אֵין מָה לִדְאֹג. הַכֹּל יִהְיֶה בְּסֵדֶר.

הַחַיָּלִים שֶׁלָּנוּ לֹא מְפַחֲדִים.

נָכוֹן שֶׁאֶתְמוֹל הִתְפַּלַּלְתִּי אַחֶרֶת,

אֲבָל אַבָּא שֶׁלִּי הִסְבִּיר לִי דְּבָרִים אֲחֵרִים:

 

הוּא הִסְבִּיר לִי, שֶׁכָּל מָה שֶׁאֲנִי חוֹשֶׁבֶת

וְכָל מָה שֶׁאֲנִי מִתְפַּלֶּלֶת

וּלְכָל מָה שֶׁאֲנִי דּוֹאֶגֶת,

כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּיַחַד

  (גַּם ה – "רוֹצֶה שֶׁיְּפַחֲדוּ"

        וּלְפֶתַע פִּתְאֹם - מִתְחָרֶטֶת)...

 

כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּיַחַד, הֵם כְּמוֹ הַרְבֵּה אֲנָשִׁים שֶׁשָּׂרִים בְּשֶׁקֶט:

"בְּשָׁנָה הַבָּאָה"... "מְכוּרָה שֶׁלִּי"... "עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו"...

ו... "אָנוּ אוֹהֲבִים אוֹתְךָ מוֹלֶדֶת"...

 

אֲנִי מְבִינָה, אַבָּא.

תּוֹדָה.

אֲנִי

לֹא

מְפַחֶדֶת"

(תרצה אתר, "שיר מס' 10", מתוך מלחמה זה דבר בוכה, 1975 | הקיבוץ המאוחד, 2022)

 

"אני כותב את הדברים הבאים בדְּאָגָה. בכעס. בתחושה חזקה שזאת לא העת לשתוק"

(אשכול נבו, "להיאבק בממשלה עד שתיפול", ידיעות אחרונות, 30 דצמבר 2022).

את הדְּאָגָה מהמצב אני מרגישה בגוף; בנוקשות של השרירים, בנשימה השטוחה, במבט המרצד. אבל ההתבוננות ברגש המופשט כחוויה חושית, חומרית כמעט, הופכת אותו לבר הכלה.

אפשרי במידת האפשר.

אני מסכימה לִדְאֹג עכשיו כי המצב מַדְאִיג, אבל מסרבת להישאר שם כי את הדְּאָגָה צריך להפוך לכוח  

לפעולה

להתנגדות.

 

זו הדְּאָגָה שלי. מה שלך?

 

------------------------

ד"ר עידית סוסליק

ינואר 2023

אִסּוּף

 

אִסּוּף היא פעולה של דגימה מתוך מבחר קיים, ובאמנות מתהווה כמבט-על שמזהה באפשרויות ההווה את השלם שיהיו העתיד. האם גם הממשלה המִתְאַסֶּפֶת תמצא את אותה צלילות אֲסֻפָּה?

חודש דצמבר, סוף שנה קלנדרית – זמן אִסּוּף; טקסט שמוסיף עוד מושג להרהור המתמשך שנפרש על קיר התיאטרון, וכך אֹסֶף את קודמיו לפני פתיחת מחזור חדש. ברקע, ממשלה מיועדת שמתקרבת לרגע ההכרזה המחייב "עלה בידי" אך אינה מצליחה לְהִתְאַסֵּף, ובניסיונותיה מראה כי גם חירויות אדם בסיסיות כבר לא בהכרח קדושות מול האִסּוּף הקואליציוני המיוחל.  

אִסּוּף היא פעולה של דגימה או ליקוט מתוך מבחר קיים – אנחנו אוֹסְפִים מרכיבים לבישול, נתונים למחקר, עבודות לפסטיבל. אך בניגוד לפעולות שבשגרה, היצירה האמנותית – כמו תהליך העבודה של החוקר/ת – דורשת גם הִתְאַסְּפוּת תודעתית שמובלת על ידי הצורך להאיר משהו בעולם באמצעות ההעדפה של חומר אחד על פני האחר, והמכלול שנֶאֱסַף לשלם. מ-1954, ולמשך עשור, האמן רוברט ראושנברג אָסָף אובייקטים מגוונים לכדי יצירות תלויות על קיר שהוגדרו combines, ומוססו את האבחנה בין חומרי אמנות לחפצים יומיומיים, דו-ממד ותלת-ממד, ציור ופיסול; ב-2016 יצרו וניה הימן וגל מוג'ה את הקליפ ל-Up & Up של Coldplay באמצעות טכניקת ה-compositing – אִסּוּף וחיבור של שוטים שונים (90 צילומי לוקיישן, תמונות ארכיון ודימויים ויזואליים) לכדי עולם וויזואלי סוריאליסטי ש'מדבר' את קצב ותוכן השיר בכל רגע נתון; וב-2020 יצרה הכוריאוגרפית מדלן הולנדר את עבודת הוידאו 52 Final Bows שבמסגרתה הציג דיוויד הלברג, הסולן הפורש של American Ballet Theatre, אֲסֻפָּה של קידות לתפקידים שביצע לאורך הקריירה, ואלו פרסו מנעד רחב של סגנונות ואסכולות של בלט אך בעיקר הנכיחו את מחיאות הכפיים הנעדרות של הקהל, שלא יכול היה לצפות בהופעת הפרידה הזו בשל מגפת הקורונה העולמית.  

פעולת האִסּוּף של מעשה האמנות נשענת על כוונה וגם התכווננות; זהו רגע שדורש אימוץ של מבט-על שמזהה באפשרויות ההווה את התוצר שיכול להתגבש מהן בעתיד. נשאלת השאלה, האם גם ממשלת ישראל המתהווה תשכיל להתחבר לצלילוּת המתבקשת, ולהבין שמטרתה האמיתית היא לרפא ולֶאֱסֹף מחדש אותנו?

 

------------------------

ד"ר עידית סוסליק

דצמבר 2022

בְּחִירָהּ

 

בְּחִירָהּ היא הכרעה בין אפשרויות, ובאמנות מאפשרת ליצירה להתהוות ולהפוך לעולם שמעמיק את הקיים או מציע משהו חדש. האם נדע לִבְחֹר נכון גם ברגע הקריטי הנוכחי ולהגשים חזון, למרות המציאות?

ב-1 בנובמבר התקיימו בישראל שוב בְּחִירוֹת, ונכון לרגע כתיבת שורות אלה תוצאותיהן ברורות אך לא סופיות. ארבעת הסבבים הסמוכים שהביאונו עד הלום כבר הוכיחו, שגם כשספירת הקולות מסתיימת – הַבְּחִירָה לא בהכרח הוכרעה, והיא במקרה הטוב זמנית. מה שנותר עקבי, גם הפעם, היה מסגור הַבְּחִירוֹת כהוויה של לעומתיות ואפוקליפטיות, דרך שזירת ביטויים שחוקים של חרדה קיומית ("אזעקת אמת") ומיליטנטיות ("קרב על הבית") בתוך אתוס שעדיין מתעקש להגדיר את פעולת ההצבעה כנאמנות למדינת הלאום ו/או שמירה על ערכי הדת, במקום דאגה לרווחת האדם ועתיד המקום. 

בחיים, בְּחִירָהּ נתפסת כהכרעה בין אפשרויות; החלטה שאחת עדיפה על אחרת בסיטואציה נתונה. באמנות, בְּחִירוֹת מבוצעות כחלק שוטף מתהליך היצירה ומתהוות כפענוח של חיבור מדויק בין מרכיבים, שבסיומו ייווצר עולם אשר יעמיק את הקיים או יציע משהו חדש. בראשית שנות ה-50,  הצייר ג'קסון פולוק בָּחַר 'להפיל' את הקנבס מהקיר לרצפה ולהתיז עליו כתמי צבע מופשטים, ובכך לשנות את אופן ההתבוננות על הציור מאובייקט סטטי לפעולה יצירתית דינמית; ב-1952 הלחין ג'ון קייג' את 4:33, יצירה שבה לא נוגן תו מוסיקלי אחד אך נכללו כל הרחשים והצלילים של המרחב, בְּחִירָהּ שכיוונה להדגים את תפיסתו כי "כל מה שאנחנו עושים הוא מוסיקה"; והכוריאוגרף העכשווי ג'ונתן בורוז יצר ב-2001 את Weak Dance Strong Questions בניסיון לרקוד במצב של שאלה תמידית, ובכך נתן ביטוי לתפיסתו כי "כוריאוגרפיה היא עניין של בְּחִירָהּ, כולל הבְּחִירָהּ שלא לִבְחֹר" (Burrows, 2010).

בְּחִירָה אמנותית נעשית מתוך דמיוּן של תוצר מוגמר, שגם כשהוא במצב מעורפל ותהליכי עדיין טומן בחובו בהירות ומיקוד – של כוונה ושאיפות, תשוקה וחזון. נשאלת השאלה, האם נִבְחַר – כאזרחים וכא.נשים – להתייצב גם מול המציאות המתהווה מתוך ידיעה פנימית ועמוקה שכזאת, ולהפוך את הַבְּחִירוֹת הנוכחיות, למרות הכל, לפעולה של יצירת 'חדש' למקום הזה?

 

------------------------

ד"ר עידית סוסליק

נובמבר 2022

הִתְחַדְּשׁוּת

 

הִתְחַדְּשׁוּת היא חלק בלתי נפרד מכל היבטי הקיום, וביטוי לנטייה הטבעית של האמנות לְהִתְחַדֵּשׁ צורנית ברגע קריטי. האם נסכים גם אנחנו לְחַדֵּשׁ את דרכינו ולהגשים את ההבטחה לשינוי כתנועה קדימה?

עם הגעתה של שנה עברית חֲדָשָׁה, הציבוריות הישראלית נאחזת – כמיטב המסורת – באמירות עם סימבוליקה של הִתְחַדְּשׁוּת דוגמת "שֶׁיָּפָה ושׁוֹנָה תְּהֵא הַשָּׁנָה", כשבפועל כותרות העיתונים והאתרים מדווחות על כוננות שיא לקראת חגי תשרי, עוד אירוע דקירה, ו"שוב תקיפת מפגינים". לעומת זאת, במקום לא מאד רחוק מכאן, רוחות של הִתְחַדְּשׁוּת מנשבות באופן מוחשי כבר כמעט שבועיים: נשים איראניות חושפות את שיערן בפומבי כחלק מ'מחאת החיג'אב', ומהדהדות את הכמיהה לשינוי אותה מבטאים במפורש מפגינים בכל רחבי המדינה: "נמות, נמות - אבל ניקח בחזרה את ארצנו".

הִתְחַדְּשׁוּת היא חלק בלתי נפרד ממחזוריות הגוף והטבע – תאים מתחלפים, צמחים קמלים ופורחים – וגם שלב הכרחי בהתפתחות של חברות מודרניות ומדינות מתועשות. תהליך זה הוא במידה רבה גם ההתניה הקיומית של האמנות, לאור נטייתה הטבעית לְחַדֵּשׁ את צורתה ברגע תרבותי-אמנותי קריטי. ברוח הורד ובפטרושקה (1911) הגשים הכוריאוגרף מיכאיל פוקין את רעיונותיו אודות 'הבלט החָדָשׁ' באמצעות גישה כוריאוגרפית שקידמה את הבעת הדמות והרגש על ידי גוף הרקדן, במקום ההצגה לראווה של וירטואוזיות טכנית שהגדירה עד אז את שפת בלט; בתחילת שנות ה-70 נמנה הגיטריסט פאקו דה לוסיה עם המוסיקאים המרכזיים שחיִדְּשׁוּ את ז'אנר הפלמנקו דרך שילובו עם השפעות סגנוניות ממוסיקה לטינו-אמריקאית ופופ מערבי, והיה הראשון לכלול את הקחון (cajón), תיבת התיפוף, בהופעותיו; ובאיינשטיין על החוף (1976), פירק הבמאי רוברט וילסון את מוסכמות הנרטיב המקובלות באופרה, והציג מיצב בימתי בינתחומי שהפך למודל לתיאטרון של דימויים שיוגדר מאוחר יותר – תיאטרון פוסט-דרמטי.

הִתְחַדְּשׁוּת מגלמת בתוכה הבטחה להמשכיות, ובהגשמתה הקונקרטית אכן מקיימת את השינוי כתנועה קדימה. נשאלת השאלה, האם נשכיל – כאמנים, כצופים ובעיקר כבנות ובני אדם – לְחַדֵּשׁ את דרכינו ולהעביר את ברכת "תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ, תָּחֵל שָׁנָה וּבִרְכוֹתֶיהָ" מהסימבולי אל הממשי, כך שתשפ"ג אכן תבוא עלינו לטובה?

 

------------------------

ד"ר עידית סוסליק

אוקטובר 2022

סַף

 

סַף הוא מרחב וזמן של 'בין לבין', ובאמנות מאפשר זליגה בין קטגוריות לשם הרהור או שעשוע. האם ניתן לאמץ את הלימינליות (סִפִּיוּת) כדי לפרום מעט גם את מה שקבוע ומוגדר?

חודש ספטמבר – ימי מעבר בין קיץ לסתיו, רגע לפני סיום חופש וחזרה לשגרה, אך (שוב) באי וודאות אם שנת הלימודים תיפתח או לא. אנחנו 'תלויים באוויר' כעת, אבל הבעיה האמיתית היא שמערכת החינוך הגיעה לסַף, וכפי שתיאר זאת מנהל ה'תיכונט' הפורש, רם כהן: "המציאות היא שאחרי שנים רבות שבהן נמצאנו על פי התהום, אנחנו כבר עם רגל אחת בתוכה".

סַף הוא אזור שמפריד בין מרחב קונקרטי אחד לאחר, וגם תנועה בתווך שבין פרקי זמן תחומים, ולכן ממקם אותנו ב'בין לבין'. באמנות, מצב לימינלי זה מאפשר זליגה בין קטגוריות סגורות ומובחנות, לשם הרהור או שעשוע. בעלילת הבלט הרומנטי ג'יזל (1841), הפכו שעות הדמדומים שלפני עלות השחר לזמן שאפשר מפגש פיזי, אך רגעי, בין הנסיך אלברכט לרוחה של ג'יזל המתה, כהגשמה פיוטית של האיחוד הבלתי אפשרי במציאות בין הארצי לשמיימי, הגופני הקונקרטי והרוחני הנשגב. בסדרת פורטרט האמן כתולדות האמנות (1985-1999), הצלם ואמן הניכוס היפני יאסומסה מורימורה מיקם את עצמו בתוך שכתובים פרפורמטיביים שיצר ליצירות אייקוניות, ודרכם הציג זהות נזילה שנעה בין גברי לנשי, מזרח ומערב, מקוריות וחיקוי, כביקורת על האידיאולוגיה הטמונה בטקסט הציורי של תרבות המערב; ובנדודי שינה (2003), אמן הפרפורמנס הדס עפרת לקח כדורי שינה במשך שלושה ימים ו'הופיע' את שנתו בפני עוברים ושבים, ובכך הציף את השאלה – האם אמן המצוי בהכרה חלקית בלבד עדיין מקיים את היחסים המקובלים בין מופע לצופה, ויוצר את מה שעונה על ההגדרה 'אמנות חיה' (live art).

מצב הסַף הוא לִימְבּוֹ שבתוכו אנחנו צפים; הוא יכול להיחוות כלא נודע תלוש או לונה פארק משחרר, אבל תמיד משנה גם את אופן ההסתכלות על מה שנתפס קבוע וברור. נשאלת השאלה, האם נשכיל לאמץ משהו מהלימינליות הנזילה של הסַף כדי לפרום מעט, ולטובה, גם את הגבולות המוגדרים שסביבו?

 

------------------------

ד"ר עידית סוסליק

ספטמבר 2022

קִיצוֹן

 

מצבי קִיצוֹן הם ביטוי של אובדן שליטה או קריאת תגר נגד גבולות, ומהווים אפיק להצפת שאלות הקשורות גם לאסתטיקה ולאתיקה של מעשה האמנות. האם ניתן לגעת בקָצֶה מבלי לעבור את נקודת האל-חזור?

לקראת סוף חודש יולי היכה את אירופה גל חום קִיצוֹנִי, שבמדינות רבות שבר את כל שיאי הטמפרטורות הגבוהות בעבר: בבריטניה נמדדו, לראשונה בהיסטוריה, מעל 40 מעלות, ואלו לוו במכת שריפות ובכבישים שנמסו מהחום. מומחי האקלים טוענים כי מצב זה מקדים בעשר, ואפילו 20 שנה, את תרחישי האימה של ההתחממות הגלובלית, ומזכ"ל האו"ם הזהיר כי האנושות עומדת בפני "התאבדות קולקטיבית" במידה ולא תיישם צעדי בלימה משמעותיים כנגד האסון שהיא במו ידיה מחוללת.

מצבי קִיצוֹן משקפים דחיקה של תהליכי התדרדרות או החמרה עד לנקודה קריטית שהיא, לעיתים, בלתי הפיכה. במציאות היומיום, הַקְצָנָה כזאת נחווית כביטוי לאובדן שליטה, ובמקרים מסוימים – כקריאת תגר יזומה נגד גבולות ומגבלות. עבור האמן היוצר, ההגעה לקָצֶה משמשת אפיק להצפת שאלות הקשורות לאסתטיקה ולאתיקה של מעשה האמנות. ביצירתו לבן על לבן (1918) הציג הצייר קזימיר מלביץ' את הריקון המוחלט, נקודת האפס של האמנות, ובו זמנית – הגילום המזוקק ביותר לצורה טהורה, וגם לאינסוף, במטרה לעורר חוויה רגשית גבוהה; הכוריאוגרף אדוארד לוק פיתח בשנות ה-80 שפה תנועתית שכללה נפילות, סיבובים אקרובטיים וסיכון של הגוף, מתוך תפיסה ש"אם המחול רוצה לצעוק, עליו למצוא מחוות קִיצוֹנִיּוֹת" (לוק אצל ברנדשטטר, 2005); ואמני גוף רדיקליים, כמו פרנקו B האיטלקי ואורלן הצרפתייה, משתמשים בפגיעה עצמית גלויה – הקזת דם דרך אינפוזיה או ניתוחי פנים פלסטיים – כדי להמחיש באופן ליטרלי את האלימות של החיים העכשוויים, או להעביר ביקורת נגד המרדף אחר אידאל היופי בתרבות המערבית. 

הבחירה של אמן ליצור את מצב הקִיצוֹן היא הגשמה של רעיון "המדיום הוא המסר"; היא ממקמת את הצופה הכי קרוב לחוויית קָצֶה ועדיין שומרת אותו במרחק ביטחון שמאפשר התבוננות רפלקסיבית. נשאלת השאלה, האם התנסות זו יכולה להיות גם טרנספורמטיבית, או קתרטית, ואף להניע לפעולה במציאות? והאם נוכל כך להתפכח גם ממצבי הקִיצוֹן של החיים באופן נשלט, ומבלי לעבור את נקודת האל-חזור?

  

------------------------

ד"ר עידית סוסליק

אוגוסט 2022

מִפְלָט

 

בחיים, החיפוש אחר מִפְלָט הוא פועל יוצא של הכרח או בחירה יזומה; המִפְלָט של האמנות הוא צורך קיומי של האמן שמעניק לו מפגש קרוב עם עצמו, ולצופה – עם העולם סביבו. האם נשכיל להיאחז במִפְלָט כצורה של הֱיוֹת גם בעולם שמחוץ לאמנות?

שרשרת המצעדים שהחלו לנוע בירושלים מסוף חודש מאי – מצעד הדגלים, מצעד הגאווה והסובלנות, ואפילו הלווייתו של הרב אורי זוהר –  הציפו שוב את המורכבות, שלא לומר נפיצוּת, של העיר, הזמן והחברה הישראלית. כשם שבכל מצעד תמיד מובנים מסלול ההתקדמות אל עבר היעד ונתיב מילוט למקרה של איום על התנועה יחד, כך הכוריאוגרפיה החברתית בירושלים שיקפה את היותה מִפְלָט עבור קבוצות חברתיות או אידאולוגיות, אך גם את המתח בין נראוּת להדרה, חגיגה והתרסה, קודש וחול.  

בחיים, החיפוש אחר מִפְלָט הוא פועל יוצא של הכרח או בחירה יזומה; באמנות, ראייה דיכוטומית זו מוחלפת בהכרה שמעשה היצירה הוא צורך קיומי, שגם אם הוא מייצר מִפְלָט מהמציאות, עדיין מחויב להפגיש את האמן עם עצמו, ואת הצופה – עם העולם סביבו. בציורי 'שדות הצבע' שלו, שאף מארק רותקו לשאוב את המתבונן באופן מידי, וללא תיווך, אל מרחב מופשט של צבע על קנבס, כדי שישהה בנשגב מבלי להתנתק מרגשות אנושיים בסיסיים; אמן הפרפורמנס סטיבן כהן הפך חלק ממופעיו לטקסי אשכבה שמחיים שוב ושוב את מות אהובו, מתוך ידיעה ששיתוף הקהל בהוויה קשה מנשוא תקהה מעט את הכאב; והכוריאוגרפית אנה הלפרין יצרה עבודות השתתפותיות בעלות איכות ריטואלית שהציעו עצמן כאלטרנטיבה אפשרית דרך החיבור בין החיים והאמנות, האדם והמקום, וקהילות בקונפליקט.

אמנות היא החיים עצמם; היא יכולה להציע נתיב מילוט מהמציאות או ייצוג שלה, אבל תמיד מחדדת עבורנו עוד יותר את מה שנדרש להיחלץ ממנו ובכך מעוררת אותנו למחשבה ולפעולה. נשאלת השאלה, האם נשכיל להיאחז במִפְלָט כצורה של הֱיוֹת גם בעולם שמחוץ לאמנות?

  

------------------------

ד"ר עידית סוסליק

יוני 2022

הֶכְשֵׁר

 

מתן או מניעת הֶכְשֵׁר הם הפעלת כוח שמגובה ומוצדקת על ידי אמונות וערכים, ולכן תמיד מציפה תהייה על נחיצות הגבול שמוצב. האם באמת כל האמצעים כְּשֵׁרִים כדי להגשים כל מטרה?

בעקבות רצף הפיגועים שחתם את השבוע האחרון של חודש מרץ, יצאו בכירי הממשלה בהצהרות להרגעת הציבור: ראש הממשלה נפתלי בנט הסביר כי כוחות הביטחון מאיצים את איסוף הנשק הבלתי חוקי בחברה הערבית, והמליץ לכל אזרח (ישראלי) שיש ברשותו נשק לשאת אותו, ושר הביטחון בני גנץ הכריז כי "כל האמצעים כְּשֵׁרִים כדי לשבור את הגל הזה".

במשמעותו המילולית, הֶכְשֵׁר הוא הפיכת דבר למותר, לגיטימי, ובמקרים רבים - גם חוקי. כפי שהמציאות הישראלית הנפיצה מוכיחה בכל יום, מתן או מניעת הֶכְשֵׁר מיושמים לא פעם כהפעלת כוח שמגובה ומוצדקת על ידי אמונות וערכים, ובדיוק בשל כך מעוררת תהייה על נחיצות הגבול שמוצב. באמנות, סוגיה זו צפה לאורך ההיסטוריה כמתח תדיר בין האמנות לממסד, ובין האסתטיקה לאתיקה. האמן מרסל דושאן הגיש לתערוכה בניו יורק את הרדי-מייד האייקוני המזרקה (1917), שבפועל היתה משתנה ציבורית, כדי לקרוא תגר כנגד קריטריונים מוסדיים שקובעים מהי עבודת אמנות; ב-Rhythm 0 (1974) אתגרה אמנית הפרפורמנס מרינה אברמוביץ' את היחסים בין צופה לפרפורמר/ית כשהעניקה אישור כתוב לפעול על גופה בכל דרך באמצעות שימוש ב-72 אובייקטים שהניחה על שולחן, ביניהם גם סכין, שוט ואקדח; ובימים אלה ממש מתנהל בבית המשפט באנטוורפן דיון בתביעה נגד הכוריאוגרף יאן פאבר, שהואשם על ידי רקדנים בלהקתו ביישום של אלימות פסיכולוגית, התעללות פיזית והטרדה מינית, כפרקטיקות שגורות בתהליך העבודה.

עולם האמנות כבר מבין היום שלא כל האמצעים כְּשֵׁרִים כדי להגשים כל מטרה, כך שאפילו בשורה של חדשנות ומקוריות אינה מַכְשִׁירָה פגיעה בגוף או בנפש. נשאלת השאלה, האם תחושת ביטחון אזרחי נותנת הֶכְשֵׁר להנצחת מציאות של אלימות, או שאולי הגיע הזמן שנצא מתודעת "עוֹמְדִים עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵנוּ" שאנחנו מתעקשים לשמר?

 

 

------------------------

אפריל 2022

ד"ר עידית סוסליק

 

טִרְלוּל

 

טִרְלוּל הוא תיאור מצב מדויק לרוח התקופה, אך באמנות הוא מובנה כמשאב של יצירה והתנגדות. בתוך סדר קיים מְטֻרְלָל - מהי הדרך של האמנות לְטַרְלֵל את המציאות בחזרה?

טִרְלוּל היא המילה שנבחרה על ידי הציבור הישראלי כמייצגת את שנת 2021. ברוח התקופה, הסלנג העממי קיבל משנה תוקף של רצינות כשהפך למושג שמדייק את התסכול לא מהמגפה עצמה, כמו מהניסיון (הכושל, ואולי אפילו יהיר) 'לנהל' אותה, וגם מבטא את הפרפורמטיביות של המציאות החדשה - חוסר תכלית של תיאטרון אבסורד, אִיגָיוֹן של מופע נוֹנְסֵנְס, ואווירת 'קץ האנושות' של סרט אימה.

אך בעוד שטִרְלוּל היא אכן הגדרה מתבקשת ובלתי נמנעת למציאות חברתית-כלכלית-פוליטית שקשה להצדיק אותה, האמנות הציבה לאורך ההיסטוריה  עמדה מְטַרְלֶלֶת כפרקטיקה של התנגדות מול רגעים קריטיים שהקושי בהם נבע מהיותם מאורגנים-לכאורה. פסטיבל הדיוניסיה ביוון הקלאסית התהווה כזירה לפורקן קשיי היומיום באמצעות הקתרזיס של הטרגדיות והוולגריות של הקומדיות; האמנות הפרובוקטיבית שיצרו הדאדאיסטים בתגובה לזוועות מלחמת העולם הראשונה, התריסה נגד רעיונות הלוגיקה הבורגנית והפורמליזם האסתטי המקובל; ותנועת משבשי התרבות של סוף המילניום הקודם עדיין פועלת לערעור הקפיטליזם הכלכלי, דרך היפוך הערכים של דימויי הצריכה ופירוק מבפנים של מנגנוני הכוח.

מכאן, שהטִרְלוּל האמנותי הוא במידה רבה מצב של קרנבליות, וככזה טומן בחובו את האפשרות להשהייה לזמן מה של הסדר הקיים ולשחרור מחוקים מעשה-ידי-אדם שהוסבו לאמת צרופה ובלתי ניתנת לאתגור. לכן נשאלת השאלה: אחרי שנתיים של פנדמיה מְטֻרְלֶלֶת שהשאירו אותנו חבוטים וכבויים ב'לופ' מתמשך - האם תפקיד האמנות להציע ארגון-מחדש אלטרנטיבי, שהוא אנטיתזה לטִרְלוּל שמסביב? או שעליה להתמסר לקרנבל הטִרְלוּל, בידיעה שדווקא מתוך היצריות נטולת העכבות ושוברת המוסכמות יכול להפציע רגע מיוחל של צלילות?

 

------------------------

פברואר 2022

ד"ר עידית סוסליק

לוּפּ

 

לוּפּ מהווה חלק בלתי נפרד מהחיים ויכול להבטיח התחדשות או להצביע על תקיעות. באמנות הוא אסטרטגיה צורנית שטומנת בחובה רגע של בהירות. האם בסיומו של כל לוּפּ יש הבטחה למוצא?

ב-20 ליוני הכריזו ראש הממשלה נפתלי בנט וראש הממשלה החלופי יאיר לפיד כי הגיעו להסכמה בדבר פיזור הכנסת והליכה לבחירות – החמישיות במספר תוך 3 וחצי שנים – והציתו מיד את הלוּפּ המוכר של הכפשות מפלגתיות הדדיות מחד, והבטחות פוליטיות לבוחרים פוטנציאליים מאידך. כל זאת, כשברקע מתעצמת מחאת הדיור, השחיקה במערכת החינוך הגיעה לנקודה שלא ברור אם ניתן לחזור ממנה, ונדמה כי המילה 'גל' הפכה לתיאור מצב מדויק של מגפת אי היציבות השלטונית.

לוּפּ, או רצף מחזורי, מהווה חלק בלתי נפרד מהחיים; בטבע ובגוף האדם, החזרתיות מבטיחה המשכיות והתחדשות, בעוד שבזירה החברתית והארגונית, היא מצביעה לא פעם על תקיעות והיאחזות נוקשה בקיים. באמנות, הלוּפּ מהווה אסטרטגיה צורנית שמבקשת לעורר מחשבה או חוויה באמצעות הדפוס החוזר על עצמו. אריק סאטי כתב את היצירה Vexations (1893) כפרטיטורה של חצי עמוד ובראשה הנחייה לנגן את היצירה 840 פעמים ברציפות, ובכך קרא תגר כנגד מוסכמות מוסיקליות מקובלות של תזמור, משך, וגם ציפיות של קהל ממופע; בקינה על איגנסיו סנצ'ז מחיאס (1935) חזר המשורר פדריקו גרסיה לורקה על המשפט "בְּחָמֵשׁ לִפְנוֹת עֶרֶב" בכל שתי שורות וכך יצר מקצב שמזכיר את תקתוק השעון, וחידד את תחושת עולמו שעצר מלכת בעקבות מות חברו, לוחם השוורים, בזירה; והכוריאוגרפית פינה באוש השתמשה ברפטטיביות תנועתית כדי להאיר באופן ביקורתי את הריטואלים החברתיים שכופים על גופינו להפנים ולשחזר תבניות התנהגות מוסכמות שמגדירות מהי גבריות/נשיות נורמטיבית.   

בניגוד לחיים, בהם הלוּפּ הוא הכרח מבורך או נסיבות כפויות, ההוויה ה'לוּפּית' שהאמנות מחוללת טומנת בחובה הזמנה לשהות. שכן, מתוך ה'צלילה' לדפוס החזרתי וההסכמה להיות במועקה, ולא רק ביציבות, מתגלה תמיד בהירות. נשאלת השאלה, האם גם בלוּפּ הפוליטי המתרגש עלינו לרעה קיימת הבטחה למוצא כזה?

 

 

------------------------

ד"ר עידית סוסליק

יולי 2022

הַנְצָחָה

 

הַנְצָחָה היא פעולה של כינון נרטיב ונתונה תמיד בידי מי שמספר אותו. האם עלינו לְהַנְצִיחַ רק על מנת לזכור או כדי לחשוב מה מצווה עלינו הזיכרון כאנשים וכחברה?

בראיונות שהתקיימו לקראת יום השואה תשפ"ב התייחסו שורדים רבים, חלקם אישים מוכרים בציבוריות הישראלית, לסוגיית הַהַנְצָחָה ולשאלה מה למדנו ברמה הערכית והמוסרית. צבי גיל, ממייסדי הטלוויזיה הישראלית, טען כי "מרוב עיסוק בבעיותיה של המדינה, אבד האדם", ונשיא בית המשפט העליון לשעבר, אהרן ברק, אמר: "אם זה יכול היה לקרות במדינה של מוצרט, של בטהובן, ושל גתה – זה יכול לקרות בכל מקום. וגם ישראל היא כל מקום".

בניגוד לטקסיות הלאומית שמבטאת מסרים מונומנטליים ברוח 'לזכור ולא לשכוח' או 'במותם ציוו לנו את החיים', האמנות מבקשת לגעת באנושי האישי והקולקטיבי בתוך הרגע ההיסטורי. בסרט ממזרים חסרי כבוד (2009) שִׁכתב קוונטין טרנטינו את מלחמת העולם השנייה למפגן פנטסטי של נקמה יהודית שקרקפה, תרתי משמע, את היטלר, כדי להביט באירוניה על מסורת שחזורי הקרב והאדרת המלחמות של הקולנוע ההוליוודי; ה-"Table of Silence Project 9/11" שיזמה ג'קלין בוגליסי ב-2011 מקבץ מדי שנה עשרות רקדנים בלבן לכוריאוגרפיה של ריפוי במרכז העיר ניו יורק שחוותה, ושרדה, את פיגוע הטרור ששינה אותה לתמיד; ואת התערוכה 20 שנה אחרי: עיצוב זיכרון רבין (2015) יזמה דנה אריאלי כדי לפעול כנגד מה שהיא זיהתה כאמנזיה שחלחלה לחברה הישראלית בהקשר לרצח, ולהבטיח כי המבע החזותי שנוצר בעקבותיו באמנות ישרוד את הזמן והפוליטיקה.

בפירוקה את המיתיות של פעולת הַהַנְצָחָה, האמנות חושפת את מהותה כמתח מתמיד בין זיכרון לשכחה, טראומה והחלמה, ועד כמה נרטיב הוא מושג נזיל, תלוי זמן ונתון בידי מי שמספר אותו. נשאלת השאלה, האם הַנְצָחָה היא רק ציווי לזכור או חובה לחשוב מה מצווה עלינו הזיכרון כאנשים וכחברה? ובעיקר, האם ניצולי שואה שחיים מתחת לקו העוני, ומשפחות שכולות שמוקעות על בחירתן לזכור מתוך הזדהות עם אובדנו של האחר – הם אכן 'לתפארת מדינת ישראל'?

 

 

------------------------

ד"ר עידית סוסליק

מאי 2022

כִּבּוּשׁ

 

כִּבּוּשׁ לעולם אינו רק השתלטות על שטח אלא מגלם בתוכו את דיכוי הרוח, ולכן אין לאמנות אפשרות אחרת אלא להגיב ולפעול. האם נדע ליישם עמדה זו מול כל כִּבּוּשׁ, באשר הוא?

בשעות הבוקר המוקדמות של ה-24 לפברואר, הכריז נשיא רוסיה ולדימיר פוטין על מבצע צבאי מיוחד באוקראינה, שמטרתו (הלא מוצהרת) – כִּבּוּשׁ המדינה. בעוד שורות אלה נכתבות, ערים נהרסות בהפגזות, ומאות אלפי בני אדם הופכים לפליטים. אל מול התגובות הרפות של מנהיגי העולם, שמוכיחות שוב עד כמה מוסר, כמו חיי אדם, מהווים שיקול אחד, ולעיתים שולי, ביחסי העלות-תועלת של הדיפלומטיה הבינלאומית, עמדות נחרצות מובעות מכיוון האמנות, התרבות והספורט, ובבסיסן – ביטול הזמנות או השתתפות של גופים, קבוצות ולהקות שמייצגות את המדינה הרוסית.

כפי שההיסטוריה מלמדת, כִּבּוּשׁ לעולם אינו רק השתלטות על שטח; הוא מגלם בתוכו את הגבלת התנועה, צמצום אפשרויות הביטוי, ודיכוי הרוח של האחר, המוחלש. לכן אין זה מקרה, שהאמנות, שזקוקה לכל אלה בשביל לפעום, תמיד מגיבה לרגעים קריטיים, לעיתים תוך כדי התהוותם, ומגשימה את תפקידה המסורתי – להיות בבואה לחברה. השולחן הירוק של הכוריאוגרף הגרמני קורט יוס נוצר ב-1932 כאזהרה לזוועה שעתידה להתחולל באירופה כל עוד דיפלומטים ממשיכים לשחק בחיי אדם כמו רולטה; הצייר האמריקאי נורמן רוקוול התייחס למשבר האינטגרציה הגזעית בבעיה שכולנו חיים איתה מ-1964, שהפך ברבות הימים לדימוי אייקוני של האגודה האפרו-אמריקאית לזכויות האזרח; ואמן מיצגי הגוף הרוסי פטר פבלנסקי ניצב ב-2012 בקתדרלת קזאן כשפיו תפור בחוט שני במחאה על מעצרן של חברות להקת הפאנק-רוק הפמיניסטית 'פוסי ריוט'. 

מכיוון שכִּבּוּשׁ לעולם ישחית, אין לאמניות/ים אפשרות אחרת אלא לעלות על בריקדות (מטפוריות וממשיות) ולפעול – ליצור, לכתוב, לרקוד, להגיב; כדי לא לעמוד מנגד, ועל מנת לשמור על צלם אנוש. נשאלת השאלה, האם אנחנו עושים זאת באותה מחויבות חברתית, ובאותו להט הומני, גם ביחס לכִּבּוּשׁ אחר, קרוב לבית?

 

 

------------------------

מרץ 2022

ד"ר עידית סוסליק

מֶטָא

בעוד ה'מֶטָא' הפייסבוקי פועל למזג אותנו עם עולם הרשת, ה'מֶטָא' האמנותי שומר עלינו מפוכחים מול המופע העכשווי. האם תוכל להיווצר מהם חוויה אחת?

ב-28 באוקטובר 2021 הכריז מארק צוקרברג כי חברת פייסבוק משנה את שמה ל-Meta, במטרה לשדרג את הרשת החברתית באמצעות טכנולוגיות של מציאות מדומה ורבודה. המשמעות בפועל היא מהפך בחוויית המשתמש: נאמץ זהויות מרובות באמצעות אוואטרים שהם (כביכול) אנחנו, ובמקום להתבונן או לקרוא בתוכן - נהייה ונחייה בו.   

אך נדמה כי בשם קידוש (או כיבוש?) האִימֶרְסִיבִיוּת, המעורבות העמוקה בחוויה, שה'מֶטָא' הפייסבוקי שואף להציע, נוצר היפוך של רעיון ה'מֶטָא' הפילוסופי והאמנותי, שמזוהה מאד עם המופע העכשווי, אבל בעצם היה שם הרבה קודם: השחקנים שפונים ישירות לקהל מזכירים לו שהוא יושב בהצגת תיאטרון ולא משקיף על עולם בדיוני; המחול שעושה הכל חוץ מלרקוד מבהיר שאסופת תנועות מרשימות וצעדים וירטואוזיים היא הצעה אחת, ובוודאי לא יחידה, לכוריאוגרפיה. במצב כזה, הצופה הופך לעֵד לפרפורמנס של המדיום שמכריז על היותו הבנייה של תחושת מציאות ולא המציאות עצמה, או מערכת של מנגנוני הפעלה שנושאים עימם היסטוריה ומורשת, ובכך לא מאפשר את היטמעותנו בתוכו.

נשאלת השאלה, אם כן, מה צפוי לתיאטרון הפיזי שנטוע בעולם של טכנולוגיית רשת, ואל מול שתי תנועות ה'מֶטָא' הקוטביות; האם ניתן יהיה לגשר בין הזהות שמסכימה להתמסר ולהתמזג לבין זו שמתעקשת להישאר נפרדת ומרוחקת? האם זהות אחת תשתלט על השנייה? האם תיתכן הכלאה של שתי הזהויות? האם אפשר בו זמנית לצלול ולהיות מפוכח?

 

------------------------

דצמבר 2021

ד"ר עידית סוסליק