רכיבי נגישות
- הדגשת ניווט מקלדת
-
בחר גודל פונט
-
בחר קונטרסט
- איפוס הגדרות נגישות
אף אחת היא לא את
ב"אף אחת היא לא את" אביטל איפרגן מבקש לחשוף את הנשיות המיתית הבלתי-מושגת הכלואה בתוך העץ.
אוסף העבודות בתערוכה מבקש מאתנו מבט שנע בין התמים לטעון, בין הנצחי למתכלה ובין המתפעל למציצני – ובכל אלה כוחו.
אביטל איפרגן (43) תמיד עבד עם הגוף ובתנועה. הוא עסק בשיאצו, גינון, אומנויות לחימה, שיפוץ, ריקוד ונגרות. מתוך כל אלה התפתח, וממש רק לאחרונה, כאמן. מתגורר במצפה רמון ואב לליבי (3.5). זו התערוכה הראשונה של עבודותיו מחוץ למצפה רמון. תדמיינו את הנימפה דפנה רצה במעבה היער. בעצם תדמיינו אותה בורחת. רודף אחריה אפולו, מתנשף, אחוז בתשוקת אמוק אליה. דפנה בוכה, מתחננת לזאוס על נפשה ורגע לפני שאפולו משיג אותה, זאוס נאתר והופך אותה לעץ. עץ דפנה. אפולו שבור-לב ומוכה חרטה מחבק את העץ ושומע, עמוק בתוך הגזע, את פעימות ליבה של האהובה הבלתי-מושגת.
ב"אף אחת היא לא את" אביטל איפרגן מבקש לחשוף את הנשיות המיתית הבלתי-מושגת הכלואה בתוך העץ.
ה"קנבס" שלו הן פלָטות עץ ממוחזר שמצא ברחוב, באתרי בנייה ומזבלות: גב ארון, במת מיטה, קרש שולחן, פאת ארגז. הן עשויות מהחומר הכי נחות – סנדוויץ', דיקט, שכבות פורניר מודבקות. הצבע המתקלף, כתמי הזמן והרטיבות - כל אלה מהווים רמזים מטרימים למי שתיכף תתגלה בו. החומר הוא הטיזינג לדמות. אין פה "לוח חלק", לכל קנבס, בדיוק כמו לגוף עצמו, יש היסטוריה ייחודית. וגם עתיד ייחודי: העבודות חסרות גימור. הן לא מצופות בלק או שמן, המגע שלהן מחוספס (תמששו בעצמכם). עם הזמן והאור והלחות, החומר הדינאמי ידהה, יתעקם, יתרכך – בדיוק כמו הגוף המגולם בו.
איפרגן לא מוסיף קווים לָעולם. הוא גורע אותם. בבסיס הפעולה שלו ניצבת החסרה: חריצה, סילוק, חריטה, שריטה, שיסוף, ביתור וליטוש. הוא מקלף שכבות עץ כמי שמגלה בתוך האבן מאובנים פרה-היסטוריים, דמיוניים, של הגוף הנשי. והוא עושה זאת לא עם אזמל מנתחים עדין אלא דווקא עם משחזת זווית, כלי של מסגרים לחיתוך מתכת בתנועה גסה, מהירה וכוחנית. ויש מחויבות גדולה למגע המשחזת: את השריטות שלה אי אפשר למחוק, לטשטש, לכסות. את הנחרט אין להשיב. על רקע התנועה האלימה של המשחזת, בולטת עוד יותר רכותו של הדימוי שהיא חורצת בעץ.
מעשה ההחסרה הפרוע מבטא תשוקה לא מרוסנת וניסיון עיקש וכושל, לעמוד על טיבה של הנשיות היצרית. הדמויות מרומזות, מסומנות בקווים חדים, מגששים, מרוטשים. הנשים בעץ מציגות לראווה את גופן או הודפות את המבט באי נחת. חלקן משתמשות בכוח הפיתוי שלהן וחלקן מתנגדות לו, עייפות ממנו, מכונסות בעצמן. אבל נדמה כי כולן מודעות למבט שמלווה אותן. במובן זה הן שותפות למעשה היצירה, תורמות את גופן לחקירת המבט כמו היה משחזת. חסרות פנים הן שומרות על אנונימיות: אי אפשר לדעת אותן באמת. אף אחת מהן אינה אני. אף אחת מהן אינה אפילו היא עצמה.
אוסף העבודות בתערוכה מבקש מאתנו מבט שנע בין התמים לטעון, בין הנצחי למתכלה ובין המתפעל למציצני – ובכל אלה כוחו.
ראיון עם אביטל איפרגן לקראת פתיחת תערוכת הבכורה הסקסית שלו
"אף אחת היא לא את" (שריטות בעץ)
תיאטרון תמונע, 29 בנובמבר - ??? בדצמבר
(כאן פרטי התקשרות, איש קשר, וצילומים של עבודות ואותך עובד)
זה היה עוד יום רגיל בנגרייה במצפה רמון, כשאביטל איפרגן (43) לקח חתיכת עץ, שרט בה עם המשחזה כמה קווים בדמות גוף אישה, השעין על הקיר וחזר לעבוד על הספסל שבנה. מישהו שנכנס לסטודיו ראה, התלהב, שאל "בכמה?", שילם ולקח הביתה. "אחרי זה עשיתי עוד אחד, ואחר כך עוד אחד, וזה היה לגמרי בשוליים של העבודה שלי. ולאט לאט זה התחיל לתפוס מקום ביומיום שלי על חשבון הפרקטיקה של הנגרייה. כשהנגרייה נסגרה מישהו אמר לי תשמע, מתפנה לי מקום קטן ואני משכיר אותו לתערוכות, זה מעניין אותך? אחרי שבועיים תליתי שם כמה עבודות ככה בפורנט, כאומנות והפסקתי להתחבא מאחורי שולחן עבודה ורהיטים שימושיים. באו חברים ושכנים והיה באז מגניב במצפה רמון. אבל עכשיו זו הפעם הראשונה שאני מציג מחוץ למגרש הביתי."
בסוף נובמבר יציג איפרגן לראשונה אוסף של עבודות גדולות (2X1 מ') על פלטות עץ בתערוכה "אף אחת היא לא את, שריטות בעץ" בתיאטרון תמונע בתל אביב.
איך נוצרו העבודות?
"אני עובד עם משחזת זווית. זה כלי של מסגרים, דיסק כזה שחורץ בברזל. זה כלי אלים שגם עושה המון רעש. צריך לדעת איך להשתמש בו תוך הפעלת הרבה כוח ושליטה. העבודה מהירה מאוד וגסה, לא מדויקת. ויש בה הרבה מחויבות כי מה שנגע בעץ – זה מה שקרה, אי אפשר למחוק. מצד שני אני לא מתאבל על מה שלא הצליח. אני ישר זורק.
המשחזת, אם תפעיל אותה בלי להחזיק, היא תעשה רונדלים על הרצפה. יש הרבה תנועה מעגלית ביצירה וגם הדיסק עצמו עגול - באופן פרדוקסלי זה מתחבר דווקא לקווים העגולים הגוף הנשי.
אתה שורט את העץ ויוצר בו דמויות נשים עירומות, חסרות פנים. אתה לא חושש שהדימויים שלך יתפרשו כמעשה קצת אלים שמבטל אינדיבידואליות?
"אני מנסה לגלות את הדבר הזה שקוראים לו "נשיות" בתוך עצמי ובנשים אחרות. זה באמת לא אינדיבידואלי בגלל שאני עסוק בנשיות כרעיון. אני מנסה לגלות את הסוד. כי אחרי עשרות אלפי שנים אנחנו עדיין עסוקים בזה ולא מבינים. אבל כן, יש איזה ניסיון לפרק ולחבר מחדש וזה יכול להיות אלים. לפעמים אני אפילו חותך לשניים או לשלושה את הגוף ויוצר עבודה בכמה חלקים. זה ניסיון פאתטי לגלות משהו חדש."
פלטות העץ עליהן אתה חורט מלאות כתמים וגידים, וזה חלק מרכזי בעבודה ובדמות המצוירת. איפה אתה מוצא אותן?
"אני מסתובב באתרי בניה ומזבלות. אם מישהו זרק ארון או שולחן ומשהו בחומר מדליק אותי אני אסחוב אותו חזרה לסטודיו. מצאתי לוח סנדוויץ, דיקט בכל מני צבעים שמודבקים ביניהם בדבק ורדרד כזה, וכשאתה עובד איתו, מקלף את הפורניר, יוצא ממנו צבע גוף. סנדוויץ נחשב לעץ הכי נחות, לא סקסי בכלל. תגיד למישהו עץ אגוז, אלון או דובדבן וזה נשמע נורא סקסי, אבל דווקא מהדיקט הזה יצאה אחת הנשים הכי סקסיות אבר."
אתה משתמש רק בפלטות משומשות מתוך אידאולוגיה של מחזור וקיימות?
גם, אבל זו בעיקר בחירה אסתטית. לעץ משומש יש היסטוריה, יש לו צבע מתקלף, יש עליו סימנים ולכלוכים וכשאני מסתכל בו אני רואה את הדמות שרוצה לצאת ממנו. החומר עושה טיזינג לדימוי, נותן רמזים לגוף. הרעיון של קנבס כדף חלק או טבולה ראסה לא מדבר אלי. לא תמיד מה שראיתי ממבט ראשון בעץ יוצא אחר כך בעבודה הגמורה, אבל הפלטה עצמה היא תמיד הגירוי הראשון ליצירה.
המהלך האומנותי הגיע די בהפתעה. הוא גדל במושב מולדת בעמק יזרעאל. "זה מושב של יקה פוצים, ותראי איך יצא משם אחד כמוני." אחרי הצבא למד שיאצו ושם גילה את התנועה. "אחרי שנתיים של עבודה כמטפל התחלתי לזוז והפסקתי לטפל." אחר כך באו שנים של גינון, עיצוב נוף ובמקביל תמיד עסק באומנויות לחימה כמו קרטה ואייקידו. "בגיל 29 קמתי מהשלושים על הורי והחלטתי שאני רוצה לרקוד." איפרגן ירד למצפה רמון והצטרף ללהקת הריקוד של ליאת דרור וניר בן-גל. מפה לשם עברו תשע שנים בהן רקד, לימד תנועה והפך את מצפה רמון לבית. "עולם החומר תמיד היה ברקע. תמיד בניתי, שיפצתי, ואז ב2014 הקמתי את הנגרייה עם שותף."
קצת כמו מהלכי הקריירה שלך, גם לעבודות שלך אין גימור. את לא מצפה אותן בלכה או שמן. לא מפחיד אותך שבעוד עשר שנים הן יראו אחרת?
"לכה זה כמו ניילון נצמד. זה סוגר ומשטיח את העבודה, הופך אותה אטומה. זה לא מתאים לעץ שאני עובד איתו ולא לדמות שהתגלתה בו. כששואלים אותי אם זה ישתנה במהלך השנים אני עונה כן. השמש והזמן משנים את העץ, הוא חומר דינאמי. אתה רוצה לקבע ולשמר אבל זה בעצם הורג את העבודה. אין לי בעיה שהעבודה תשתנה, כמו שהגוף משתנה עם הזמן.