אני כשלון של ישבן - דיבור אודות אלוהים

באירוע הפתיחה: שישי 4.9 שעה 12:00

דרור קרן /   לני שחף /  מיכאל הנדלזלץ / רונית זיו

" עד כשבועיים לפני מותו. ישבנו ליד המקום של בני, תחת ביתו שברחוב רוחמה, שעת בוקר של יום שישי. דיברנו. עם אדם דיברתי על הכל. ספורט, מאמנים, נשים, תקשורת, פרסום, המשכנתא, הזפת על הגג, הגר שחי בתוכנו, נאמנות, בגידה, עסקים, צחצוח שיניים בארמניאק, סיגריות, אמא ואבא, הבנים והבנות, מאיר אגסי, דורצ'ין, נעמי אביב, סימונה מדימונה, יחיאל שמי, ג'ינה לולובריג'ידה, ג'יין מנספילד,  מקסוול ... על מי ועל מה לא.

בין חנוך לביני התנהל משחק ג'נטלמני. צילמתי את ההצגות ופה ושם דיוקנאות שלו. הוא ידע שאני אוסף אותם לאדם, לעצמי, לעתיד. היתר היה קשור לדימוי, לצילום, לעיתון, לתוכניה. כל השאר, יישאר בינינו לעד (במקום רכילות, אצטט את "חרוזי פרידה לאהובה" שלו: כשראתה אהובתי איך טומנים אותי בבור לא-עמוק/ בדיוק נכנס לה ברחש לתחת שלה המתוק/ ואז נעשו שני מעשים ביקום בד בבד/ נבכה לו בכי גדול וגירוד קטן גורד –

מתוך: "חיי המתים", הוצאת הקיבוץ המאוחד, ספרי סימן קריאה).

כשפנו אלי מתיאטרון "תמונע", זה אפילו לא לקח שנייה. ידעתי שאני רוצה לעשות את זה. ל"תמונע", הבית של הפרינג' הישראלי, יש את הדיבור הזה, המייחד, המאפיין, את חנוך ואדם. הדיבור אודות האלוהים, עם אלוהים והאין אלוהים. "                גדי דגון

* * *

הצילומים בתערוכה:

אדם ברוך - מתוך "העמדת פנים" (1990, המוזיאון לאמנות ישראלית רמת גן; אוצרת: נעמי אביב).

חנוך לוין - מתוך דיוקנאות של בימאי הבימה, שהוצגו באכסדרת התיאטרון. הצילום הוזמן על ידי יעקב אגמון. עם תם העבודה, נזרקתי מהתיאטרון.