רכיבי נגישות
- הדגשת ניווט מקלדת
-
בחר גודל פונט
-
בחר קונטרסט
- איפוס הגדרות נגישות

זקיקים וזיקוקים | ארוחה ערוכה
08/10/2023 | ראשון | 20:00 | 100 ₪ |
מותנה בהצגת תעודה בלבד
ניתן לחנות גם בחניון אחוזת החוף ברח' רבניצקי 6, הסמוך לתיאטרון
זקיקים וזיקוקים
היה לי חלום...רגע, זה היה חלום שלי? של אמא שלי? של המדינה שלי? של מי היה החלום הזה בכלל?
אז זה לא קרה. החיים קרו.
אני נפרדת מהחלום על אמהות.
"לזעוק את הבושה
החברתית של חיים ללא ילדים, ולפרק אותה.
עבודתה של ענת גריגוריו, זקיקים וזיקוקים, עוסקת בחיים ללא ילדים במדינה שמקדשת את
הגשמת האמהות של כל אישה. העולם הבימתי שגריגוריו מתנהלת בתוכו מנכיח את ציפיות
הסביבה באמצעות חפצים כמו משאבות שחלב מטפטף מהן, צעצועי ילדים ועגלת תינוק שהיא
אזוקה אליה, כמו גם את המבט החברתי עליה, ובעיקר על גופה ששעון החול הביולוגי כבר
נתן בו את אותותיו: היא זורקת על הרצפה ביצים שפג תוקפן ומוציאה מתחתוניה בלונים
שאינה מצליחה לנפח. עמדתה שלה צפה מתוך הטקסט שהיא מבצעת כספוקן וורד קברטי, וחושף
חוויה של לבטים ומורכבות ("זו לא הייתה – החלטה, לא דיון מפרך, לא שיחה
קשה", "זה משנה את כל התמונה אם לא עשיתי כי בחרתי או ש... לא
בכוונה") שמערערת את הנרטיב המוסכם, שלא לומר נחרץ, הרווח בישראל, אשר מעמיד
הורות כמילוי מתחייב של ציווי – תנכ"י וציוני – ואל-הורות כבחירה מפורשת שיש
בה פגם או נכות רגשיים. בדומה לספריה פורצי הדרך של הסוציולוגית אורנה דונת, ממני
והלאה: הבחירה בחיים בלי ילדים בישראל (2010) ובכייה לדורות: חרטה על אימהוּת
(2015), ששברו את הקשר השתיקה סביב התנגדות לילודה, שהיא אתוס בציבוריות הישראלית,
הפעולה הפרפורמטיבית של ענת גריגריו מפרקת את הבושה המובנית שנושאת עימה כל אישה
ללא ילדים בארץ דרך בחירתה להופיע את הזהות הזאת בצורה תיאטרלית וחשופה מאד: גודש
של מילים צפופות שזועקות אמת פרטית מאד, וגוף שהאינטנסיביות של תנועותיו ונוכחותו
המלאה כל כך, ומשקפת את תביעתו על מקומו בעולם שתופס אותו כחסר. במובן זה, ניתן
לראות בדימוי המסיים של העבודה – גריגוריו שמניחה את מובייל הצעצועים על ראשה ככתר
ומניפה את בובת הצפרדע הפרוותית כמו לפיד – חגיגה כפולה של חירות: מחלום האימהוּת
שלא בהכרח היה שלה מלכתחילה, ושל ה'היוֹת' שהיצירה האמנותית מאפשרת וטומן בחובו
ריפוי וקבלה" (עידית סוסליק, העין העכשווית).
כוריאוגרפיה וביצוע: ענת גריגוריו // דרמטורגיה :רייצ'ל ארדוס // טקסט: ענת גריגוריו // ספוקן
וורד: נטע דריטר // במה: איריס
מועלם
// תלבושות: ענת גריגוריו // עיצוב
פסקול: נעם הלפר // ליווי
אמנותי: ניב
שיינפלד ואורן לאור // מוסיקה: Michael Nyman, Melanie Martinez, Aviva Endean, Hatis Not, Noam Helfer // עיצוב
תאורה: מתן
פרמינגר
// עיצוב גרפי: שני בן חיים
תודות: ד"ר ארז מעיין שלו, נאווה צוקרמן,
ניב שיינפלד ואורן לאור, מיכל אופנהיים לנדאו.
ארוחה ערוכה
אישה חשופה ורעבה בשמלה שחורה ונעלי עקב
פותחת שולחן, הולכת לאיבוד בתוך הפנטזיה,
ולמרות זאת מישירה מבט החוצה.
פרפורמנס פיזי
לאישה ושולחן אוכל שבו נמתחים הגבולות האסתטיים, הפיזיים, הריגשיים והאישיים.
המרחב הביתי
יוצא לאור.
בין המנומס
ליצרי, בין הבלתי נשלט למתוכנן, ובין הרעיל לבריא.
"To be alive is to feel lost. All the rest is a pose, or lies we tell to ourselves" (Olivier de Sagazan)
"התענגות קולינרית
שאינה יודעת שובע.
אילנה שרה קלייר בלסן יצרה את ארוחה ערוכה כפרפורמנס פיזי שמתהווה בשני צירים
מקבילים העוברים תהליכי פירוק והרכבה: הגוף הנשי שמקלף מעליו שכבות של איפוק וחושף
מעמקים של יצריות פראית, ושולחן עמוס במרכיבים – ירקות, יין, שמנת ותבלינים –
שאינם מתגבשים למנת אוכל אלא מפוזרים כטקסטורות של חומר וצבע על גבי המפה הלבנה
שהופכת לקנבס. המהלך הכוריאוגרפי של בלסן נשען על דימויים תרבותיים מוכרים
שמצייתים ל'סקור' גופני ו/או פרפורמטיבי מובנה – אישה במטבח, גינוני נימוסים
והליכות ליד שולחן האוכל, תכניות ריאליטי של בישול – אך מתפתח למופע נטול עכבות
שאת תדריו האנרגטיים ניתן להבין דרך ציטוט של האמן אוליבייה דה סגאזאן, שבלסן
שילבה בתכנייה: "to be alive is to feel lost". הבחירה באבדון כמצב חי שיש בו מן הכניעה מרצון, עולה
בבירור מהבנייה הדרמטורגית של העבודה: רגעי הפתיחה נחווים כמעין משחק מקדים שאילנה
שרה קלייר בלסן, הלבושה בשמלה שחורה צמודה ונעלי עקב, מפעילה על הצופים – היא
מיישרת את המפה, שרה שיר באיטלקית, ובהמשך מתמקמת על השולחן בפוזיציות חושניות, אך
עדיין נראית כמי ששומרת משהו מעצמה לעצמה. בהמשך, המחווה המפתיעה של שפיכת היין על
השולחן כמו מסמנת את פתיחת ה'סכר' הגופני והרגשי, ובלסן מתחילה להתפלש במזון – היא
מורחת את פניה בשמנת, זורקת קליפות של ירקות ואת השאר מאביסה לתוך פיה, מפזרת
כורכום ופפריקה באוויר, ומתמסרת להתענגות פיזית וקולינרית שנדמה כי אינה יודעת
שובע. בדומה לאופן שבו דה סגאזאן הפך את פניו ליצירת חימר בעבודתו טרנספיגורציה
(1998), ומיזג בין פַּסָּל לפֶּסֶל, כך חושפת אילנה שרה קלייר בלסן את הכוריאוגרפי
של פעולת הבישול, שמאפשר את מיצוי הטעם של המרכיבים מתוך צירופם זה לזה, ואת
יכולתו של הגוף להפיח בהם חיים ולהפוך אותם לעבודת אמנות"
(עידית סוסליק, העין העכשווית).
הכתבה המלאה כאן
.jpg)
.jpg)
.jpg)
.png)